פרשת אמור: ויקרא כא 1 – כד 23
בלוח השנה העברי, "ראש השנה" חל בחודש תשרי. אבל בתנ"ך יום זה אינו נקרא "ראש השנה" אלא "זכרון תרועה" והחודש אינו הראשון אלא השביעי (ויקרא כג 24). החודש הראשון בתנ"ך הוא ניסן, שבו הוציא אלוהים את ישראל ממצרים. חשיבותו כחודש הראשון בלוח מועדי ה' מתבהרת בפרשת השבוע.
פרשת "אמור" כוללת הוראות בנוגע לקדושת הכוהנים והקורבנות והוראות בקשר למועדי ה'. מה שמחבר בין שני אלה הוא דגש על כך שהכול מתחיל עם אלוהים.
במצוות המפרטות את הצורך להקפיד לשמור על קדושת הכוהנים ועל טהרתם ושלמותם של הקורבנות חוזרת שוב ושוב הכרזתו של ה' שהוא המקדש את העם ואת הכוהנים. זו הסיבה להוראות האלה. הקדושה לא מתחילה עם הכוהנים אלא עם ה', שהקדיש אותם. עכשיו עליהם להפגין ברבים את חשיבות הקדושה הבאה לידי ביטוי בהיבטים גופניים ובדרכים אחרות. ההוראות האלה אינן מביעות זלזול בערכו של האדם הפגום מבחינה גופנית, אלא יוצרות תמונה והמחשה של הצורך בקדושה לכל מי שמתפקד ככוהן, ובמיוחד ככוהן גדול. כך גם הדרישות לגבי הקורבנות, שיהיו ללא מום. בנוסף לכך, יש קשר הדוק בין ההצהרה שה' הוא מי שמקדש את עם ישראל, לבין יוזמתו להוציא אותו ממצרים:
31 וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃32 וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֙קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃ 33 הַמּוֹצִ֤יא אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים אֲנִ֖י יְהוָֽה (ויקרא כב 31-33).
ההוראות לגבי מועדי ה' פותחות בשבת ואז מתייחסות ללוח השנה. השבת מזכירה שתי התחלות – בריאת העולם ויציאת מצרים – שבהן היוזם היה אלוהים ולא האדם. לוח מועדי ה' מדגיש גם הוא את העובדה שאלוהים הוא היוזם והמכונן של מערכת היחסים בין עם ישראל לבינו. הלוח פותח בחודש שבו אלוהים הוציא אותם ממצרים ולכן הוא נקרא "החודש הראשון". קודם כול חוגגים את העובדה שהכול התחיל עם אלוהים. הוא הוציא את בני ישראל ממצרים. אך הוא לא רק הוציא אותם ממצרים אלא גם הכניס אותם לארץ ישראל ולכן דגש מרכזי במועדי ה' הוא הודיה על תבואות הארץ שה' נתן.
המסר ברור. אלוהים הוא זה שמתחיל את הקשר בינינו לבינו. הוא היוזם והוא גם המבצע. הוא אשר הקדיש, והוא אשר הוציא את העם ממצרים. לכן, על בסיס מה שהוא עשה, הוא קורא לנו להתקרב אליו, וזאת בדרך שמתאימה לקדושתו.
העיקרון הזה – שאלוהים הוא היוזם ועל בסיס יוזמתו הוא פונה אלינו וקורא לנו לבוא אליו, מורגש לכל אורך התנ"ך. דוגמה יפה וברורה לכך מצויה בישעיהו נה 1-3:
הוֹי כָּל־צָמֵא֙ לְכ֣וּ לַמַּ֔יִם וַאֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ כָּ֑סֶף לְכ֤וּ שִׁבְרוּ֙ וֶֽאֱכֹ֔לוּ וּלְכ֣וּ שִׁבְר֗וּ בְּלוֹא־כֶ֛סֶף וּבְל֥וֹא מְחִ֖יר יַ֥יִן וְחָלָֽב׃
2 לָ֤מָּה תִשְׁקְלוּ־כֶ֙סֶף֙ בְּֽלוֹא־לֶ֔חֶם וִיגִיעֲכֶ֖ם בְּל֣וֹא לְשָׂבְעָ֑ה שִׁמְע֙וּ שָׁמ֤וֹעַ אֵלַי֙ וְאִכְלוּ־ט֔וֹב וְתִתְעַנַּ֥ג בַּדֶּ֖שֶׁן נַפְשְׁכֶֽם׃
3 הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּאֱמָנִֽים׃
קריאה זו לבוא לה' ולקבל את מה שמשביע את נפשותינו באה אחרי התיאור הכלול בפרק נג, של עבד ה' שיישלח על ידי ה' וייתן את נפשו כקורבן אשָם עבורנו.
הקריאה הזאת מצד אלוהים דורשת תגובה אישית מצידנו. אם אלוהים יזם קשר אישי איתנו וסיפק לנו את הדרך אליו, את הכפרה, והוא קורא לנו לבוא ולקבל – כיצד אני נענה לו באופן אישי?
