בבואות בספר יואל

הרבה ארבה

מתי קראת את ספר יואל לאחרונה? ממש כדאי לקרוא אותו! הוא אומנם ספר קצר אבל יש בו מסר אשר פורס את יריעותיו על ישראל ועל העולם כולו.

אחת התופעות הבולטות בספר יואל היא החזרות הרבות שקיימות בו. מעניין לשים לב לכל אחת מן החזרות האלו לגופה, אך כשבוחנים אותן גם במבט כללי ניתן להבחין בדבר בעל חשיבות רבה להבנת מבנה הספר ולהבנת המסר שלו. קיימים שני מעגלים של חזרות, אחד בתוך השני, שיוצרים מעין בבואה רחבה בין פרקים א-ב לפרקים ג-ד וכן קיימת בבואה פנימית בתוך פרקים א-ב.

 

המעגל החיצוני של החזרות: הבבואה הרחבה

יואל איואל ד
5 הָקִ֤יצוּ שִׁכּוֹרִים֙ וּבְכ֔וּ וְהֵילִ֖לוּ כָּל־שֹׁ֣תֵי יָ֑יִן עַל־עָסִ֕יס כִּ֥י נִכְרַ֖ת מִפִּיכֶֽם׃ 6 כִּי־גוֹי֙ עָלָ֣ה עַל־אַרְצִ֔י עָצ֖וּם וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר שִׁנָּיו֙ שִׁנֵּ֣י אַרְיֵ֔ה וּֽמְתַלְּע֥וֹת לָבִ֖יא לֽוֹ׃ ז שָׂ֤ם גַּפְנִי֙ לְשַׁמָּ֔ה וּתְאֵֽנָתִ֖י לִקְצָפָ֑ה חָשֹׂ֤ף חֲשָׂפָהּ֙ וְהִשְׁלִ֔יךְ הִלְבִּ֖ינוּ שָֽׂרִיגֶֽיהָ׃12 יֵע֨וֹרוּ֙ וְיַֽעֲל֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֶל־עֵ֖מֶק יְהֽוֹשָׁפָ֑ט כִּ֣י שָׁ֗ם אֵשֵׁ֛ב לִשְׁפֹּ֥ט אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֖ם מִסָּבִֽיב׃…

18 וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא יִטְּפ֧וּ הֶֽהָרִ֣ים עָסִ֗יס וְהַגְּבָעוֹת֙ תֵּלַ֣כְנָה חָלָ֔ב וְכָל־אֲפִיקֵ֥י יְהוּדָ֖ה יֵ֣לְכוּ מָ֑יִם וּמַעְיָ֗ן מִבֵּ֤ית יְהוָה֙ יֵצֵ֔א וְהִשְׁקָ֖ה אֶת־נַ֥חַל הַשִּׁטִּֽים׃

 

בתחילת ספר יואל מתוארת מכת ארבה אשר אוכל הכול וממיט אסון על הארץ. כתוצאה מכך ייכרת עסיס מפי שותי היין. חגיגתם של הצוהלים תופסק בגלל האסון הכבד. בסוף הספר מופיע שוב העסיס, אך הפעם במקום שהוא נכרת מפי שותיו הוא זורם ונוטף בהרים מרוב הברכה שאלוהים מביא על הארץ. בחזרה הזו יש אפוא בבואה שהופכת את המצב השלילי המתואר בתחילת הספר, למצב חיובי. חזרה נוספת באותם הפסוקים היא "גוי עלה / ויעלו הגויים". בתחילת הספר הגוי שעלה על ארצו של ה' (ושל הנביא) בא להרוס ולהשמיד (יואל א 6). בסוף הספר יעלו הגויים לעמוד למשפט על מעשיהם. שוב, יש כאן הפיכת מצב בשני מישורים: ממצב שלילי לישראל למצב חיובי, ומבחינת הגוי או הגויים ממצב שבו הם משמשים ככלי הרס וחורבן למצב של אשמים ונידונים.

השינוי הזה במצבם של ישראל מזה והגויים מזה משתקף בחזרות נוספות.

 

יואל ביואל ד
15 תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃ 16 אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹֽנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵֽחֻפָּתָֽהּ׃ 17 בֵּ֤ין הָֽאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָֽׁרְתֵ֖י יְהוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָֽתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹֽאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם׃ 18 וַיְקַנֵּ֥א יְהוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ׃9 קִרְאוּ־זֹאת֙ בַּגּוֹיִ֔ם קַדְּשׁ֖וּ מִלְחָמָ֑ה הָעִ֨ירוּ֙ הַגִּבּוֹרִ֔ים יִגְּשׁ֣וּ יַֽעֲל֔וּ כֹּ֖ל אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָֽה׃ 10 כֹּ֤תּוּ אִתֵּיכֶם֙ לַֽחֲרָב֔וֹת וּמַזְמְרֹֽתֵיכֶ֖ם לִרְמָחִ֑ים הַֽחַלָּ֔שׁ יֹאמַ֖ר גִּבּ֥וֹר אָֽנִי׃ 11 ע֣וּשׁוּ וָבֹ֧אוּ כָֽל־הַגּוֹיִ֛ם מִסָּבִ֖יב וְנִקְבָּ֑צוּ שָׁ֕מָּה הַֽנְחַ֥ת יְהוָ֖ה גִּבּוֹרֶֽיךָ׃ 12 יֵע֨וֹרוּ֙ וְיַֽעֲל֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֶל־עֵ֖מֶק יְהֽוֹשָׁפָ֑ט כִּ֣י שָׁ֗ם אֵשֵׁ֛ב לִשְׁפֹּ֥ט אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֖ם מִסָּבִֽיב׃

 

שוב, החזרות הלשוניות על קדש, קרא, קבץ כרוכות בקשר רעיוני. בפרק ב הקריאה היא לצום והקרואים הם כל העם מכל הגילים ומכל התפקידים. לעומת זאת, בפרק ד הקריאה היא למלחמה והקרואים להיקבץ יחדיו הם הגויים. חזרה זו דומה אפוא במשמעותה לחזרות הקודמות שהזכרנו: בחלק הראשון של הספר מתואר אסון שבא על ישראל בידי פולש המתואר כארבה ונקרא 'גוי', וקריאה לחזרה בתשובה. בחלק השני של הספר מתוארים משפט על הגויים הנקבצים לשם כך באזור ירושלים (עמק יהושפט) וברכה על ישראל בכך שאלוהים שופט את אויביו.

ועוד חזרות מתווספות לזה:

יואל ביואל ד
10 לְפָנָיו֙ רָ֣גְזָה אֶ֔רֶץ רָֽעֲשׁ֖וּ שָׁמָ֑יִם שֶׁ֤מֶשׁ וְיָרֵ֨חַ֙ קָדָ֔רוּ וְכֽוֹכָבִ֖ים אָֽסְפ֥וּ נָגְהָֽם׃ 11 וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַֽחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־יְהוָ֛ה וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ׃ 12 וְגַם־עַתָּה֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכָל־לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבִבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד׃ 13 וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֨יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָֽרָעָֽה׃ 14 מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַֽחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַֽיהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃14 הֲמוֹנִ֣ים הֲמוֹנִ֔ים בְּעֵ֖מֶק הֶֽחָר֑וּץ כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהוָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הֶֽחָרֽוּץ׃ 15 שֶׁ֥מֶשׁ וְיָרֵ֖חַ קָדָ֑רוּ וְכֽוֹכָבִ֖ים אָֽסְפ֥וּ נָגְהָֽם׃ 16 וַֽיהוָ֞ה מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֗ג וּמִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ יִתֵּ֣ן קוֹל֔וֹ וְרָֽעֲשׁ֖וּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ וַֽיהוָה֙ מַֽחֲסֶ֣ה לְעַמּ֔וֹ וּמָע֖וֹז לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ 17 וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם שֹׁכֵ֖ן בְּצִיּ֣וֹן הַר־קָדְשִׁ֑י וְהָֽיְתָ֤ה יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ קֹ֔דֶשׁ וְזָרִ֥ים לֹא־יַֽעַבְרוּ־בָ֖הּ עֽוֹד׃

 

ביואל פרק ב בסיום תיאור פלישת צבא (ארבה?) אכזרי לארץ נאמר, כסימן לחומרת האסון, שֶׁ֤מֶשׁ וְיָרֵ֨חַ֙ קָדָ֔רוּ וְכֽוֹכָבִ֖ים אָֽסְפ֥וּ נָגְהָֽם – נהיה חשוך. בנוסף, וזה מפתיע ומחריד, נאמר שלמעשה מי שמוביל את הכוח הזה בקריאות מלחמה הוא ה' בכבודו ובעצמו (וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ). החיל הפולש הזה שייך לה' ואת רצון ה' הוא עושה (כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ). ה' מביא צבא כובש נגד ארצו ועמו, ואפילו מאורות השמיים מכירים בגודל האסון בכך שהם נכבים. והנה ביואל ד מאורות השמיים שוב נכבים, וזאת בחזרה על המשפט השלם שֶׁ֤מֶשׁ וְיָרֵ֨חַ֙ קָדָ֔רוּ וְכֽוֹכָבִ֖ים אָֽסְפ֥וּ נָגְהָֽם. אך הפעם אין זאת כאות פגיעה אנושה בארץ ובעם ישראל אלא כאות למשפט הבא על הגויים. כמו כן שוב נשמעת שאגת קולו של ה', אך הפעם במקום תיאור שבו הוא מוביל חיל נגד הארץ ונגד העם כתוב שהוא מגן עליהם (וַֽיהוָ֞ה מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֗ג וּמִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ יִתֵּ֣ן קוֹל֔וֹ וְרָֽעֲשׁ֖וּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ וַֽיהוָה֙ מַֽחֲסֶ֣ה לְעַמּ֔וֹ וּמָע֖וֹז לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל). הבבואה הזאת עולה בקנה אחד עם ההיפוך שכבר ראינו בחזרות האחרות שצוינו לעיל.

ולא די בכך! נושא שמחבר את כל פרקי ספר יואל הוא ההכרזה על ביאת יום ה'. אך גם במקרה הזה משתקף שינוי או היפוך בין שני הפרקים הראשונים לפרקים האחרונים.

יואל א + ביואל ג + ד
פרק א

14 קַדְּשׁוּ־צוֹם֙ קִרְא֣וּ עֲצָרָ֔ה אִסְפ֣וּ זְקֵנִ֗ים כֹּ֚ל יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְזַֽעֲק֖וּ אֶל־יְהוָֽה׃ 15 אֲהָ֖הּ לַיּ֑וֹם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהוָ֔ה וּכְשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃

פרק ג

1 וְהָיָ֣ה אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֶשְׁפּ֤וֹךְ אֶת־רוּחִי֙ עַל־כָּל־בָּשָׂ֔ר … 4 הַשֶּׁ֨מֶשׁ֙ יֵֽהָפֵ֣ךְ לְחֹ֔שֶׁךְ וְהַיָּרֵ֖חַ לְדָ֑ם לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְהוָ֔ה הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא׃ 5 וְהָיָ֗ה כֹּ֧ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֛א בְּשֵׁ֥ם יְהוָ֖ה יִמָּלֵ֑ט כִּ֠י בְּהַר־צִיּ֨וֹן וּבִירֽוּשָׁלִַ֜ם תִּֽהְיֶ֣ה פְלֵיטָ֗ה כַּֽאֲשֶׁר֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וּבַ֨שְּׂרִידִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה קֹרֵֽא׃

פרק ב

1 תִּקְע֨וּ שׁוֹפָ֜ר בְּצִיּ֗וֹן וְהָרִ֨יעוּ֙ בְּהַ֣ר קָדְשִׁ֔י יִרְגְּז֕וּ כֹּ֖ל יֹֽשְׁבֵ֣י הָאָ֑רֶץ כִּי־בָ֥א יוֹם־יְהוָ֖ה כִּ֥י קָרֽוֹב׃ 2 י֧וֹם חֹ֣שֶׁךְ וַֽאֲפֵלָ֗ה י֤וֹם עָנָן֙ וַֽעֲרָפֶ֔ל כְּשַׁ֖חַר פָּרֻ֣שׂ עַל־הֶֽהָרִ֑ים עַ֚ם רַ֣ב וְעָצ֔וּם כָּמֹ֗הוּ לֹ֤א נִֽהְיָה֙ מִן־הָ֣עוֹלָ֔ם וְאַֽחֲרָיו֙ לֹ֣א יוֹסֵ֔ף עַד־שְׁנֵ֖י דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ 3 לְפָנָיו֙ אָ֣כְלָה אֵ֔שׁ וְאַֽחֲרָ֖יו תְּלַהֵ֣ט לֶֽהָבָ֑ה כְּגַן־עֵ֨דֶן הָאָ֜רֶץ לְפָנָ֗יו וְאַֽחֲרָיו֙ מִדְבַּ֣ר שְׁמָמָ֔ה וְגַם־פְּלֵיטָ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃… 11 וַֽיהוָ֗ה נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַֽחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־יְהוָ֛ה וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ׃

פרק ד

13 שִׁלְח֣וּ מַגָּ֔ל כִּ֥י בָשַׁ֖ל קָצִ֑יר בֹּ֤אֽוּ רְדוּ֙ כִּֽי־מָ֣לְאָה גַּ֔ת הֵשִׁ֨יקוּ֙ הַיְקָבִ֔ים כִּ֥י רַבָּ֖ה רָֽעָתָֽם׃ 14 הֲמוֹנִ֣ים הֲמוֹנִ֔ים בְּעֵ֖מֶק הֶֽחָר֑וּץ כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהוָ֔ה בְּעֵ֖מֶק הֶֽחָרֽוּץ׃ 15 שֶׁ֥מֶשׁ וְיָרֵ֖חַ קָדָ֑רוּ וְכֽוֹכָבִ֖ים אָֽסְפ֥וּ נָגְהָֽם׃ 16 וַֽיהוָ֞ה מִצִּיּ֣וֹן יִשְׁאָ֗ג וּמִירֽוּשָׁלִַ֨ם֙ יִתֵּ֣ן קוֹל֔וֹ וְרָֽעֲשׁ֖וּ שָׁמַ֣יִם וָאָ֑רֶץ וַֽיהוָה֙ מַֽחֲסֶ֣ה לְעַמּ֔וֹ וּמָע֖וֹז לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

 

בכל המקרים האלה יום ה' מציין התערבות של ה' במהלך הרגיל של העולם. אך בולט שבפרקים א ו-ב יום ה' הוא אירוע הנוגע לישראל ולעומת זאת בפרקים ג ו-ד הוא אירוע שנוגע לעולם כולו, ובפרק ד הוא מציין משפט על העולם. אז, שוב, פרקים א-ב הם בבואה של פרקים ג-ד. המוקד בחלק הראשון של הספר הוא אסון שה' מביא על עמו ועל ארצו ואילו בחלק השני המוקד הוא התערבות ה' בהיסטוריה ברמה עולמית, וזאת כדי להביא צדק על ידי משפט על הגויים ועל ידי ישועת ישראל.

 

המעגל הפנימי של החזרות: הבבואה הפנימית

בתוך פרקים א-ב יש בבואה נוספת שבאה לידי ביטוי בחזרות לשוניות.

יואל אסוף יואל ב
4 יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה וְיֶ֥תֶר הָאַרְבֶּ֖ה אָכַ֣ל הַיָּ֑לֶק וְיֶ֣תֶר הַיֶּ֔לֶק אָכַ֖ל הֶחָסִֽיל׃ 5 הָקִ֤יצוּ שִׁכּוֹרִים֙ וּבְכ֔וּ וְהֵילִ֖לוּ כׇּל־שֹׁ֣תֵי יָ֑יִן עַל־עָסִ֕יס כִּ֥י נִכְרַ֖ת מִפִּיכֶֽם׃ 6 כִּי־גוֹי֙ עָלָ֣ה עַל־אַרְצִ֔י עָצ֖וּם וְאֵ֣ין מִסְפָּ֑ר שִׁנָּיו֙ שִׁנֵּ֣י אַרְיֵ֔ה וּֽמְתַלְּע֥וֹת לָבִ֖יא לֽוֹ׃ 7 שָׂ֤ם גַּפְנִי֙ לְשַׁמָּ֔ה וּתְאֵנָתִ֖י לִקְצָפָ֑ה חָשֹׂ֤ף חֲשָׂפָהּ֙ וְהִשְׁלִ֔יךְ הִלְבִּ֖ינוּ שָׂרִיגֶֽיהָ׃25 וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם׃ 26 וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ 27 וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹֽא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃

 

החזרות האלו משקפות שני היפוכים. הראשון הוא שבפרק א הארבה על סוגיו השונים אוכל את הארץ ומביא הרס. לעומת זאת בסוף פרק ב ה' משלם לעם את השנים שאכל הארבה.

ההיפוך השני הוא שבפרק א האוכל את הארץ הוא הארבה והרי זה אסון, ולעומת זאת בפרק ב בני ישראל הם האוכלים מטוב הארץ ומהללים את שם ה'. בבבואה הזאת השלילי כלפי הארץ והעם בפרק א משתנה לדבר חיובי בסוף פרק ב.

חזרות נוספות משקפות את השינוי הזה.

יואל אסוף יואל ב
11 הֹבִ֣ישׁוּ אִכָּרִ֗ים הֵילִ֙ילוּ֙ כֹּֽרְמִ֔ים עַל־חִטָּ֖ה וְעַל־שְׂעֹרָ֑ה כִּ֥י אָבַ֖ד קְצִ֥יר שָׂדֶֽה׃ 12 הַגֶּ֣פֶן הוֹבִ֔ישָׁה וְהַתְּאֵנָ֖ה אֻמְלָ֑לָה רִמּ֞וֹן גַּם־תָּמָ֣ר וְתַפּ֗וּחַ כׇּל־עֲצֵ֤י הַשָּׂדֶה֙ יָבֵ֔שׁוּ כִּי־הֹבִ֥ישׁ שָׂשׂ֖וֹן מִן־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ … 16 הֲל֛וֹא נֶ֥גֶד עֵינֵ֖ינוּ אֹ֣כֶל נִכְרָ֑ת מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵ֖ינוּ שִׂמְחָ֥ה וָגִֽיל׃ 17 עָבְשׁ֣וּ פְרֻד֗וֹת תַּ֚חַת מֶגְרְפֹ֣תֵיהֶ֔ם נָשַׁ֙מּוּ֙ אֹֽצָר֔וֹת נֶהֶרְס֖וּ מַמְּגֻר֑וֹת כִּ֥י הֹבִ֖ישׁ דָּגָֽן׃ 

26 וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ 27 וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹֽא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃

 

במקרה הזה השינוי מובע על בסיס משחק המילים בוש ויבש. בפרק א מדובר באופן שלילי על מצב איום שבו הארץ יבשה והעובדים אותה בושים, ולעומת זאת בסוף פרק ב חוזרת פעמיים ההצהרה החיובית ולא-יבשו עמי. קשורה לחזרה הזאת חזרה נוספת.

יואל איואל ב
15 אֲהָ֖הּ לַיּ֑וֹם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם יְהֹוָ֔ה וּכְשֹׁ֖ד מִשַּׁדַּ֥י יָבֽוֹא׃ 16 הֲל֛וֹא נֶ֥גֶד עֵינֵ֖ינוּ אֹ֣כֶל נִכְרָ֑ת מִבֵּ֥ית אֱלֹהֵ֖ינוּ שִׂמְחָ֥ה וָגִֽיל׃ … 19 אֵלֶ֥יךָ יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א כִּ֣י אֵ֗שׁ אָֽכְלָה֙ נְא֣וֹת מִדְבָּ֔ר וְלֶ֣הָבָ֔ה לִהֲטָ֖ה כׇּל־עֲצֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃ 20 גַּם־בַּהֲמ֥וֹת שָׂדֶ֖ה תַּעֲר֣וֹג אֵלֶ֑יךָ כִּ֤י יָֽבְשׁוּ֙ אֲפִ֣יקֵי מָ֔יִם וְאֵ֕שׁ אָכְלָ֖ה נְא֥וֹת הַמִּדְבָּֽר׃21 אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל יְהֹוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ 22 אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃ 23 וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃

 

החזרות האלו בפרק ב, המצביעות על הפיכת מצבם של נאות המדבר ועל השינוי מהכרתת כל שמחה להחזרתה, נמצאות בדיוק במקום המתאר את המפנה משלילי לחיובי, מביטול שמחה וגיל לתפנית הנותנת סיבה לשמוח ולגיל. הפסוקים בפרק ב אשר מייצגים את התפנית מתחילים בפנייה לאדמה, מתקדמים לקריאה לבהמות שדי ומגיעים לשיא בציווי לבני ציון (ב 21–23). הציווי החוזר לגיל ולשמוח מסמן את המפנה במצב של הארץ, המסומלת על-ידי האדמה, בהמות השדה והעם (בני ציון).

חזרה נוספת בפרק ב על רכיב מפרק א מצויה קודם למפנה, במקום שיש בו קריאה לצום ולבכות על המצב לפני ה' בתקווה שהוא יושיע (יָשׁוּב וְנִחָם).

יואל איואל ב
8 אֱלִ֕י כִּבְתוּלָ֥ה חֲגֻרַת־שַׂ֖ק עַל־בַּ֥עַל נְעוּרֶֽיהָ׃ 9 הׇכְרַ֥ת מִנְחָ֛ה וָנֶ֖סֶךְ מִבֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אָֽבְלוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהֹוָֽה׃

13 חִגְרוּ וְסִפְדוּ הַכֹּהֲנִים, הֵילִילוּ מְשָׁרְתֵי מִזְבֵּחַ–בֹּאוּ לִינוּ בַשַּׂקִּים, מְשָׁרְתֵי אֱלֹהָי:  כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם, מִנְחָה וָנָסֶךְ.

 12 וְגַם־עַתָּה֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכׇל־לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבִבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד׃ 13 וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃ 14 מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃

 

בפרק א האסון הפוקד את הארץ מביא להכרתת מִנְחָה וָנָסֶךְ מבית ה' – הפסקת עבודת ה' במקום שהוא בחר בו. הקריאה של ה' אל העם בפרק ב לשוב אליו (ב 12) מוצגת כבסיס לאפשרות שה' ישנה את המצב והעם יחזור לעבדו במִנְחָה וָנָסֶךְ.

 

בבואות עם מסר וציר ההשתקפות

עולה מכל זה שהחזרות בספר יואל ממלאות תפקיד חשוב במבנה הספר ובמסר שהוא מעביר. הבבואה החיצונית מציגה היפוך בנוגע לגורלם של ישראל והגויים, ואילו הבבואה הפנימית מציגה היפוך במצב של עם ישראל. מעניין וחשוב שהבבואות מנחות אותנו לזיהוי הנקודה שבה חל היפוך בשתי הבבואות. ברור מן הבבואה החיצונית שיש נקודת מפנה בין פרקים א-ב לפרקים ג-ד. הבבואה הפנימית עוזרת לנו לזהות את הנקודה הזאת באופן מדויק יותר. החזרות בסוף פרק ב (ב 25–27) מלמדות שחייבת להיות נקודת מפנה לפני כן. הקריאה החוזרת בפרק ב 21–23 לשמוח ולגיל מבטלת את ביטול השמחה והגיל קודם לכן, והסיבה מסומנת במילה 'כי'. בפסוק 21 הסיבה היא שהִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת ללא הסבר מדויק. בפסוק 22 הסיבה היא שינוי בפוריות הצמחייה בארץ אך, שוב, ללא פירוט על הדרך שבה חל השינוי. בפסוק 23, בציווי לבני ציון לשמוח, באים ההסבר והסיבה האמיתית לכל השינוי ולהפיכת המצב מאבל לשמחה בה': כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּֽרִאשֽׁוֹן. זאת הסיבה של הפיכת המצב על פיו, והציר שסביבו שתי הבבואות משתקפות.

על פניו זו הצהרה שניתן עתה לשמוח בה' אלוהינו משום שהוא נתן גשמי ברכה. אבל יש כמה דברים במשפט הזה אשר מצביעים על כך שהנביא מדבר על דבר מה שהוא מעבר לגשם.

  • 'מורה' במקום 'יורה'. הגשם הראשון קרוי 'יורה' (דב' יא 14; יר' ה 24). לעומת זאת, המשמעות הצפויה למילה 'מורה' היא מי שמלמד או מדריך (יש אולי יוצא דופן אחד בתה' פד 7).
  • התוספת 'לצדקה'. אם משמעות 'המורה' היא גשם, קשה להבין מה הכוונה של התוספת 'לצדקה'. פרשנים מסוימים סבורים שהכוונה לגשם שבא בחסד ולא לפי הגמול המגיע לו או משום שהעם ראוי לכך – אבל זה מאולץ.
  • 'בראשון'. המונח 'בראשון' בתנ"ך (בר' ח 13; במ' ט 5; יח' כט 17; ל 20; מה 18; מה 21) תמיד מסמן את החודש הראשון – ניסן.

השימוש במילה 'המורה' (במקום 'היורה') מכניס לטקסט רכיב דו-משמעי. מצד אחד המחשבה עוברת מייד ל'יורה' ולגשם, שמתאים למוטיב החקלאי. מצד השני 'מורה' מעלה מחשבות של דמות כלשהי והתוספת 'לצדקה' מחזקת את הכיוון הזה. מה עוד שקשה להסביר למה הגשם הראשון יורד בחודש ניסן ('בראשון') שבו יורדים דווקא הגשמים האחרונים (מלקוש). הייחודיות הזאת של בחירת המילים בהחלט מצביעה על כך שלא מדובר רק בהמשך של מוטיב חקלאי. נוצרת דו-משמעות. מצד אחד נראה על פני הדברים שהמוטיב החקלאי ממשיך. אך מצד השני בחירת המילים גם מצביעה על דמות שהנביא מכנה 'המורה לצדקה' ועל כך שחודש ניסן ממלא תפקיד מיוחד בהפיכת המצב כך שניתן לקרוא לבני ציון לשמוח בה'. מבנה הבבואות בספר אף ממקד את תשומת ליבו של הקורא על הדמות הזאת ועל האירוע שיתרחש בחודש ניסן כנקודת מפנה בספר.

הפרשנים נחלקו בדעותיהם בנושא. שני כיוונים עיקריים מוצגים בתרגומים קדומים: בתרגום השבעים ליוונית (תרגום שנעשה מן המאה ה-3 לפנה"ס עד המאה ה-1 לספירה) ובתרגום ספרי הנביאים לארמית (שנקרא תרגום יונתן, שנעשה בארץ ישראל אך נערך בבבל ונחתם במאה ה-7 לספירה). בתרגום השבעים המילה 'המורה' תורגמה במשמעות של 'מזון', פירוש קצת משונה אבל חותר לכיוון של הבנה מוחשית של המורה כדבר גשמי שתוצאתו היא סיום הבצורת והאפשרות לאכול. כמו כן, 'בראשון' מתורגם במשמעות של 'כבראשונה', או במילים אחרות ה' ייתן את הגשמים (שתוצאתם מזון) כמו שהיו קודם לבצורת. לעומת זאת, בתרגום הארמי 'המורה' תורגם לפי המשמעות הנפוצה יותר של המילה 'מורה' כמי שמלמד, ו'בראשון' תורגם לפי משמעותו במקומות האחרים שבהם הוא מופיע בתנ"ך, כ'חודש ניסן'.

חלק מן הפרשנים ניסו להסביר את הטקסט בכיוון של תרגום השבעים, בהנחה שמדובר בגשם מוחשי. אך הניסיונות האלה מאולצים למדי, במיוחד לאור התוספת 'לצדקה' והעובדה שמדובר באביב ולא בסתיו (אם פירוש "בראשון" הוא חודש ניסן). פרשנים אחרים הלכו לכיוון התרגום הארמי, המבליט את המשמעות הרגילה של המילה 'מורה'. ביניהם היו מי שסבורים שמדובר בנביאים (כמו, למשל, בפירוש של רש"י) או בנביא (הנביא כמו משה שמדובר עליו בדב' יח 18–19 – למשל, אבן עזרא). אחרים הבינו שמדובר על המשיח, כמו אברבנאל שכתב על המורה לצדקה: 'והוא מלך המשיח שיורה את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון…'. הקשר של הדמות הזאת לחודש ניסן ('בראשון') אף הוא מעניין מאוד בגלל הקשר של משה לחודש הזה שבו אירעו פסח ויציאת מצרים. הרמז, אפוא, הוא לגאולה עתידית שמושווה ליציאת מצרים ושמעורבת בה דמות של 'המורה' המושווה למשה.

לאור הכיוון הזה חשוב לשים לב להתייחסות לספר יואל במעשי השליחים ב 14–36 בברית החדשה, המשקפת פירוש קדום מאוד הקשור למשיח. בהתייחסותו לשפיכת רוח הקודש על תלמידי ישוע לאחר מותו, תקומתו ועלייתו השמיימה, ציטט שמעון כיפא את הנבואה מיואל פרק ג (מעשי השליחים ב 16–21). במסגרת ספר יואל שפיכת הרוח בפרק ג באה לאחר הנבואה על המורה לצדקה ביואל ב 23. ניתן להבין לפיכך שכאשר שמעון כיפא מקשר בין שפיכת רוח הקודש בחג השבועות שאחרי חג הפסח, שבו ישוע מת וקם לתחייה, לבין הנבואה ביואל ג הוא מניח שהנבואה ביואל ב 23 כבר התממשה. יש להסיק אפוא שהוא הבין שישוע הוא המורה לצדקה ושהאירועים בחג הפסח באותה שנה הם מבחינת מימוש המילים 'בראשון' בספר יואל, המתייחסות לחודש ניסן. אנחנו יודעים שישוע דיבר עם תלמידיו על הדברים הכתובים עליו בתנ"ך (ראה, למשל: מתי כא 42; כב 43–44; לוקס כד 27) ומשום כך סביר מאוד שההתייחסות הזאת מקורה בישוע עצמו ומוזכרת עתה על-ידי שמעון כיפא.

לקריאה נוספת
הר הגלבוע

צירוף המילים 'שדי תרומות' בשמואל ב א 21

הָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י‏ מָשִׁ֥יחַ‏ בַּשָּֽׁמֶן׃ (שמ"ב א 21)
צירוף המילים 'שדי תרומות', שנמצא בשמ"ב א 21, מהווה אתגר פרשני. צירוף מילים זה הוא יחידני, כלומר נמצא אך ורק במקרה האחד הזה במקרא, והוא מהווה דוגמה מעניינת לניסיונות להבין טקסט מקראי בעזרת הצעה לתיקון הטקסט על סמך חקר הלשון האוגריתית במאה הקודמת. אם כן, איך מבינים את צירוף המילים 'שדי תרומות'?

המשיכו לקרוא »
חמורבי

חוקי התורה – המצאת הגלגל מחדש?

בפרק החדש של הפודקאסט “תורה, נביאים, דיבורים”, דן ויוחנן משווים כמה מחוקי המקרא לחוקי המזרח הקדום – הבבלי, האשורי, החיתי – ובודקים האם ההבדלים מצביעים על התפתחות, פרימיטביות, או משהו אחר בכלל. האם התורה המציאה את הגלגל מחדש? האם היא פרימיטיבית, כמו שחושבים כמה חוקרי מקרא, שהיא פשוט מונחת על יסודות וערכים שונים? ומה החוק הישראלי המודרני?

המשיכו לקרוא »
חיי שרה

אהבה ראשונה – פרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה – אחד הסיפורים הרומנטיים ביותר בתורה הוא סיפור הבאתה של רבקה כאישה ליצחק, לאחר מות אמו. בפרק כד בספר בראשית מבקש אברהם מעבדו אליעזר להביא אישה לבנו מהמקום ממנו בא. העבד מצטייד במתנות שעשרה גמלים היו צריכים לשאת, ויוצא לדרכו לארם נהריים.

המשיכו לקרוא »
הרשמו לעדכונים

אם אתם מעוניינים לקבל עדכון חודשי מאיתנו על המאמרים החדשים באתר מכון ועל הפעילויות השונות שיתקיימו בקרוב, אתם מוזמנים לרשום את כתובת הדוא"ל שלכם ולקבל מאיתנו עדכונים.

*בעת ההרשמה לעדכונים אני מסכים\ה לקבל חומר פרסומי למייל.

דילוג לתוכן