מה אדוני דורש ממך? – פרשת בלק

balak

פרשת בלק: במדבר כב 2 – כה 9

בלק בן ציפור, מלך מואב, הביט מכס מלכותו, ופחד. מי זה העם הגדול הזה שהגיע ממצרים, עבדים נמלטים, אך נוחלים ניצחון אחר ניצחון?

למה חשש בלק? הרי אלוהים לא הבטיח לבני ישראל לרשת את העם המואבי אלא אמר: ‏וָאֵרֵ֞ד‏ לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י‏ וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי (שמות ג 8). המואבי לא נכלל ברשימה זו. אבל עם ישראל התמקם בארץ האמורים עד לגבולם עם מואב. כתוב שבלק ראה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָאֱמֹרִֽי. מה בדיוק עשה ישראל לאמורי? בפרק הקודם (במדבר כא 21–25) בני ישראל ביקשו לעבור דרך ארץ האמורים, אך הם סירבו, ונלחמו זה בזה. בסופו של דבר עם ישראל ניצח והתיישב בעריהם. גם עיר בשם "ער מואב" נכבשה, ככל הנראה עיר מואבית שהאמורים כבשו לפני כן ושכנה בגבול של האמורים והמואבים. בקיצור – המואבים ראו הרס ואבדון מתקרבים, ממש בצד השני של הנחל, וחששו לחייהם! בלק משתמש בביטוי מעניין: עם ישראל מכסה את עין-הארץ. הביטוי הזה מופיע פעמיים פה בפרשה שלנו, ופעם אחת בשמות י: …‏הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא‏ מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ׃ וְכִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־הָאָ֑רֶץ… (כב 4–5). כמו הארבה שכיסה את פני השטח במכות על מצרים, ככה מתאר בלק את המוני עם ישראל!

בלק מלך מואב חשב שאם לא יצליח להתגבר על בני ישראל במלחמה פיזית, הפתרון האידיאלי הוא לקלל אותם, לחולל מלחמה רוחנית ולהביס אותם עוד לפני שיגיעו להילחם במואב. בלעם, הנקרא נביא (איגרת פטרוס השנייה ב 16-15), הוזמן על ידי המלך לעשות בדיוק את זאת – לקלל את עם ישראל בשם אלוהי ישראל. ככל הנראה, בלעם היה נביא שהיה לו קשר מיוחד עם אלוהים (אף על פי שלא היה מעם ישראל), כפי שמתבטא בהמשך הסיפור.

תחילה בלעם סירב לבוא אל בלק, מכיוון שאלוהים הודיע לו שלא יקלל את עמו: לֹ֤א תָאֹר֙ [תקלל] אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא (במדבר כב 12). בסופו של דבר הוא כן הלך, ושלוש פעמים בלק הביא אותו לתצפית אחרת המשקיפה על עם ישראל – כנראה שחשב לעצמו, "משנה מקום משנה מזל"…

אך בכל פעם בלעם לא קילל אלא דווקא ברך את ישראל בהשראת רוח האלוהים – דבר שכלל וכלל לא מצא חן בעיני בלק! אך בלעם כבר הזהיר שיגיד רק את מה שאלוהים ייתן לו לומר: הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר (כב 38). אלוהים מנע מבלעם לקלל את העם, ושם בפיו ברכה, וקללה למואבים! ‏…וַיִּשְׂכֹּ֨ר‎ עָלָ֤יו אֶת־בִּלְעָם֙ לְקַֽלְל֔וֹ וַיַּהֲפֹ֧ךְ אֱלֹהֵ֛ינוּ הַקְּלָלָ֖ה‎ לִבְרָכָֽה (נחמיה יג 2).

מה הברכות שבהן ברך בלק את עם ישראל?

  • איך אוכל לקלל את מה שאלוהים לא מקלל? העם הזה מיוחד במינו, ומונה המון רב (כג 7–10).
  • אלוהים לא יכול לשקר כמו בני אדם; מה שהוא הבטיח הוא יקיים. הוא בירך אותם ולכן לא יחזור בו מדבריו. אדוני עצמו נמצא בתוך העם, אדוני אשר הוציא אותם ממצרים. העם מדומה לאריה, אשר טורף ושותה את דם אויביו (כג 18–24).
  • אוהלי ישראל מבורכים, כי אלוהים הקים אותם! אלוהים יברך וירומם אותם מעל כל ממלכה אחרת. עם ישראל ינצח את אויביו כמו אריה. מי שמברך את ישראל – ברוך, מי שמקלל את ישראל – מקולל (כד 3–9).

אפשר להרחיב עוד הרבה על הברכות האלו. אבל בעצם מה שאנחנו רואים כאן היא נאמנות האלוהים להבטחותיו – מה שהוא הבטיח לאברהם, ליצחק וליעקב, הוא יקיים! הוא הוציא את עם ישראל מעבדות במצרים, הוא בונה אותם כעם, הוא נותן להם ניצחון על אויביהם, ומרבה אותם.

אין אנו יודעים אם בני ישראל היו מודעים לנס הזה שקרה אצל בלעם ומלך המואבים. אך נראה שלא, כי ככל שהם נהנו מהניצחון על בני האמורים, הם לא חשבו להמשיך לעבוד את ה'! בפרק כו מתואר מצב מחריד של חטאי העם, אשר זנו אחרי בנות מואב ואלילי מואב. אלוהים שלח מגפה שנעצרה רק אחרי שפנחס המית ברומח זוג חוטאים – בהחלט סיפור מזעזע! והוא מזעזע עוד יותר בהשוואה ליופיו של הסיפור המקדים לו, שבו אלוהים מברך את העם ומסרב לתת לבלעם לקללו.

בעיניי, השאלה הבוערת כאן היא – אם אלוהים סירב לקלל את עם ישראל בפיו של בלק, למה הוא היה מוכן להעניש אותם במגפה כך שימותו 24,000 אנשים (כה 9)?

התשובה היא: אלוהים לא יכול להתעלם מחטא ועשיית רשע. כאשר הוא בחר בעמו, והשתכן בקרבם, הוא אף דרש מהם שיחיו כמוהו! כמה ניסים הוא עשה להושיע אותם, וכמה מהר הם סרו מהדרך הטובה! לא די להיות חלק מ"העם הנבחר", אם לא מחליטים גם לחיות לפי המידות שבהן בחר אלוהים. כפי שכתוב בהפטרה: הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְהוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ (מיכה ו 8).

כאשר העם חטא עם בנות מואב ואליליהם, אלוהים לא היה יכול להבליג ולהתעלם ממעשיהם. העם הזה קדוש לו וברוך, ועליהם לחזור אליו וללכת בדרכיו. הוא טיהר את העם, הוכיח אותם כדי לתת להם חיים: ‏וְדֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת‏ מוּסָֽר (משלי ו 23). גם לאחר מכן, בזמנים שבהם העם לא הלך בדרך הנכונה, אלוהים חזר וקרא להם לשוב אליו: וּבְאָמְרִ֥י לָֽרָשָׁ֖ע מ֣וֹת תָּמ֑וּת וְשָׁב֙ מֵֽחַטָּאת֔וֹ וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָֽה (יחז' לג 14). איש חוטא, אם לא תשוב מחטאותיך, תבקש סליחה מאלוהים ותעשה את רצונו, תמות! אלוהים רוצה שתחיה חיים מלאי ברכה בעשיית משפט וצדקה – שתחיה ביושר.

עניין זה חוזר פעמים רבות לאורך המקרא. לא רק שעלינו לדחות את החיים בחטא, אך עלינו גם לאמץ חיים צנועים ולדחות את הגאווה העלולה להתהוות: ‏כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ וְאַל‏־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ׃ כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֮ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט‏ וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהוָֽה (ירמיה ט 22–23). אתה רוצה להיות גאה במשהו? הֱיֶה גאה באלוהיך, שעושה חסד, משפט, וצדקה – והתנהג כמוהו!

גם ישוע בברית החדשה חזר על עניין זה, כאשר התעמת עם הפרושים ועם התנהגותם הצבועה: אוֹי לָכֶם הַפְּרוּשִׁים, כִּי נוֹתְנִים אַתֶּם מַעֲשֵׂר מִמִּנְתָּה וּפֵיגָם וּמִכָּל יֶרֶק, וּמַזְנִיחִים אֶת הַמִּשְׁפָּט וְאֶת אַהֲבַת אֱלֹהִים. אֶת אֵלֶּה הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת וְאַף אֶת הָאֲחֵרִים לֹא לְהַזְנִיחַ. אוֹי לָכֶם הַפְּרוּשִׁים, כִּי אוֹהֲבִים אַתֶּם אֶת מוֹשַׁב הַכָּבוֹד בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וּבִרְכוֹת שָׁלוֹם בַּשְּׁוָקִים (לוקס יא 42–43). גם כאן אנחנו רואים שהאנשים האלו הזניחו את המשפט ואת האהבה והדאגה לזולת, לשם הגאווה והכבוד העצמי. אלוהים לא חפץ בקרבתם של אנשים כאלו!

אלוהים בחר בעם ישראל כדי שימלא תפקיד חשוב בעולם הזה, על כן הבטיח לאברהם שיברך את צאצאיו – וכך הוא אכן עשה. אך ברכה היא לא תירוץ לחיות חיים נטולי אלוהים. אדם שרוצה באמת ללכת בדרכי אדוני, ינהג כדוגמתו של אלוהים – יחיה ביושר (יעשה משפט), יאהב ויעשה חסד, ויתהלך בצניעות ובאהבה לאחינו ואחיותינו ולאלוהינו.

לקריאה נוספת
תנו לטקסט לדבר!

תנו לטקסט לדבר: קריאה ספרותית ומשמעות הטקסט

בכל שיחה אמיתית חשוב ללמוד להקשיב לאדם שאיתו משוחחים, אחרת לא נבין מה הוא או היא רוצים לומר לנו ולא תהיה בינינו שום אינטראקציה אמיתית או תקשורת. אני, כמובן, יכול להגיב גם בלי להקשיב, אבל תגובתי תהיה רלוונטית רק אם הקשבתי והבנתי את מה שזולתי אומר לי. כך גם לגבי קריאת המקרא. יש לי ודאי הרבה מחשבות והרבה מה לומר על מה שאני קורא… אבל אם אני רוצה להגיב למה שבאמת כתוב בטקסט (ולא למה שאני מדמיין לעצמי שכתוב בו), אני צריך ללמוד להקשיב לו ולתת לו לדבר אליי.

המשיכו לקרוא »
הרשמו לעדכונים

אם אתם מעוניינים לקבל עדכון חודשי מאיתנו על המאמרים החדשים באתר מכון ועל הפעילויות השונות שיתקיימו בקרוב, אתם מוזמנים לרשום את כתובת הדוא"ל שלכם ולקבל מאיתנו עדכונים.

*בעת ההרשמה לעדכונים אני מסכים\ה לקבל חומר פרסומי למייל.

דילוג לתוכן