בשלח: שמות יג 17 – יז 16
הדרך מעבדות לחירות בסיפור יציאת מצרים הביאה את בני ישראל למקומות ומצבים שמהם לא היה שום מוצא – אלא בעזרת אלוהים. קודם כול, הם מצאו את עצמם כלואים בין הים לבין חיל פרעה, ללא דרך מילוט. והפלא ופלא, ה' רצה שהעם יגיע למצב הזה! הסיבה לכך – כדי שכולם יראו את גדולתו ויבינו שרק הוא מושיע: "וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן" (שמות יד 4).
בעומדם במצב שעל פניו לא נראה שניתן להינצל ממנו, הבינו משה והעם שקריעת ים סוף הייתה מעשה אלוהי פלאי, שבעקבותיו יכלו רק לשאת שיר הלל – אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה (שמות טו 2-1). אך כה קצרי זיכרון היו שתכף ומייד זעקו שוב בתלונה על אודות העדר מים והעדר אוכל. היציאה המרשימה והפלאית ממצרים לא שינתה את לב העם. הם התלוננו על משה ועל אהרן באומרם: "מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֨נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֨נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּֽרָעָֽב" (שמות טז 3).
ושוב, סיפק ה' לעמו את מה שלא יכלו לצפות לקבל משום מקור אחר.
בני ישראל הגיעו למקומות ללא מוצא וללא הצלה אנושית בכדי לחוות אמת צרופה והיא שרק ה' לבדו מושיע – אין דרך אחרת. ה' פתח את הים, ה' נתן מים במדבר וה' הוריד את המן ממעל.
האם אני מבין עד כמה אני זקוק לאלוהים ותלוי בו לכל דבר?
אלוהים נתן מים לעם צמא ומן לעם רעב. זה סיפק את הצימאון והרעב הגופניים. בסביבות חג הפסח לפני אלפיים שנה ישוע אמר, "אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב, וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד" (יוחנן ו 35). המן והמים שנתנו מענה לצימאון ולרעב הגופניים לא יכלו לספק את הצורך הרוחני. אנחנו מטבענו לא אוהבים להיות במצב שבו אנחנו תלויים לגמרי באחר – אפילו לא באלוהים. לפי הברית החדשה ישוע בא משום שאנחנו לא מסוגלים להציל את עצמנו או לספק את מה שנפשנו זקוקה לו באמת. מי שבא אליו לאכול ולשתות יודע שאין דרך אחרת, ואכן מקבל ממנו את המענה המושלם והנצחי.
