"וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם־רָאִיתִי אֶת־הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם׃ וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם׃ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם׃ וַיֹּאמֶר כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג 12-9).
בימים האחרונים נזכרתי בכותרתו של שיר שנכתב באנגלית לפני שנים רבות, "אנשים בלתי סבירים למשימות בלתי אפשריות". כך בדיוק מרגישים החסידים של ישוע, לא בישראל לבדה אלא ברחבי העולם. הצרכים והאתגרים הם אדירים, ואף אחד מאיתנו אינו חש מוכן למשימה. אותו עבד עברי, שהפך לנסיך ולאחר מכן לפליט, נקרא לחלץ למעלה ממיליון אנשים מהשעבוד של מעצמת העל הגדולה בעולם, בעזרת מטה. אין פלא שמשה שאל את אלוהים: "מִי אָנֹכִי?". דברי הנחמה של אלוהים למשה הם פשוטים, אך עמוקים. "אֶהְיֶה עִמָּךְ!". משה היה צריך ללמוד כי הסיכויים לטובתו עמדו על יחס של שניים מול אחד! ואולי זה הלקח הגדול ביותר של הסנה הבוער. אין שום דבר מרהיב או מרשים בשיח, וכל ילד שובב עם מנכש עשבים מסוגל לגבור עליו. אלא אם כן השיח טומן בחובו את נוכחות אלוהי ישראל (שמות ג 6-2). אנו עשויים להרגיש כמו שיח קטן שנקרא להילחם בארזי הלבנון. אך אל דאגה. הסיכויים תמיד לטובתנו, מפני שאלוהים אוהב לעשות דברים גדולים באמצעות שיחים זעירים (ראו דברים לג 16).
"אַחַי, רְאוּ מִי אַתֶּם שֶׁנִּקְרֵאתֶם: לֹא רַבִּים מִכֶּם חֲכָמִים מִבְּחִינַת הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא רַבִּים חֲזָקִים וְלֹא רַבִּים רָמֵי יַחַשׂ. אֲבָל אֱלֹהִים בָּחַר בַּכְּסִילִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲכָמִים, וּבַחַלָּשִׁים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲזָקִים; בַּנְּחוּתִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם וּבַנֶּחְשָׁבִים לִפְחוּתֵי עֵרֶךְ בָּחַר אֱלֹהִים, בַּדְּבָרִים שֶׁהֵם כְּאֶפֶס, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיל עַד לְאֶפֶס אֶת הַדְּבָרִים הַקַּיָּמִים, לְמַעַן לֹא יִתְהַלֵּל אִישׁ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים" (קור"א א 29-26).
