המנורה (נר השמן)

מנורה (נר שמן)

נרות השמן – המנורות – היו אמצעי התאורה הנפוץ ביותר בעבר. היה זה כלי חרס דמוי צלחת שבעת ייצורו, כשהחומר היה עדיין רטוב ורך, קיפלו את דפנותיו בצורת פיה קטנה, ולאחר שהתייבש נאפה והתקשה בתנור. לאחר מכן שפכו לתוך המנורה שמן זית או שמן צמחי אחר, או שומן מן החי. כפתיל שימש חוט של פשתן או סיבים אחרים שלופף בצורת פתיל, נטבל בשמן מלמטה וקצהו העליון הודלק והפיץ אור. צורת המנורה התפתחה בהדרגה מכלי קיבול שטוח ופתוח למדי עד שהפכה לגוף סגור למעט שני פתחים מלמעלה, הראשון למזיגת השמן והשני להכנסת הפתיל.

סוגי מנורות: כדי להפחית את איבוד השמן על ידי ספיגתו וחלחולו בדפנות החרס נהגו לאטום את המנורות עם זיגוג בצבעי שחור, ירוק ועוד. לעשירים היו מנורות מרובות ראשים שכולם היו מוארים. רוב המנורות יוצרו מחרס, אך היו גם מנורות שנעשו מברונזה ולרוב היו מגולפות או צבועות בדוגמאות צמחיות או גיאומטריות ולעיתים עם כיתוב או סמלים דתיים.

השימוש במנורות: בחושך שמשתרר לאחר השקיעה היה צורך בתאורה בתוך הבתים ובמידת הצורך גם בחוץ, ובלילה היו יוצאים עם מנורות או לפידים, במיוחד אם השהייה בחוץ הייתה ארוכה כחגיגות חתונה (מתי כה 1; לוקס יב 35).

מיקום המנורות: המנורות הונחו בתוך הבתים על אדן החלון, על מדף מעל הדלת או על כן גבוה שהיה בסיס מוגבה עשוי לרוב מגזע עץ. "עַל כַּן שָׂמִים אוֹתָהּ וְאָז תָּאִיר לְכָל בָּאֵי הַבַּיִת" (מתי ה 15).

המנורה אינה נדלקת ללא שמן (סמל לרוח הקודש). למעשה, מי שרוח הקודש שוכנת בקרבו – כלומר המאמין במשיח ישוע – הוא היחיד שמסוגל לומר לה' "כִּי-אַתָּה, תָּאִיר נֵרִי; יְהוָה אֱלֹהַי, יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי" והוא זה שנשמע כך לאלוהים הקורא לנו להאיר את אורנו "…לִפְנֵי בְּנֵי אָדָם, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם הַטּוֹבִים וִיכַבְּדוּ אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (תהילים יח 29 ; מתי ה 16).

המנורה המאירה והזוהרת מצביעה על מספר היבטים בחייו של המאמין המשיחי:

פעילות: כפי שנרה של ​אשת החיל הפעלתנית לא כבה בלילה (משלי לא 18).

ברכה והמשכיות: נאמר על דוד "כִּי לְמַעַן דָּוִד, נָתַן יְהוָה אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם, לְהָקִים אֶת-בְּנוֹ אַחֲרָיו, וּלְהַעֲמִיד אֶת-יְרוּשָׁלִָם" (מלכים א' טו 4. לגבי המילה "ניר" במשמעות נר, אור, מלשון נור, ראה שמואל ב' כב 29; תהילים קלב 17).

עדות: עדותו של יוחנן המטביל תוארה במילים "הַנֵּר הַדּוֹלֵק וּמֵאִיר" (יוחנן ה 35).

כלי הנושא את אור ה': "נֵר יְהוָה, נִשְׁמַת אָדָם". אם אדם מקבל את אורו של ה', הוא מאיר את כל הווייתו. "לְפִיכָךְ אִם כָּל גּוּפְךָ אוֹר הוּא וְאֵין בּוֹ שׁוּם חֹשֶׁךְ, אֲזַי כֻּלּוֹ יָאִיר כְּמוֹ בְּהָאִיר לְךָ הַמְּנוֹרָה בְּזָהֳרָהּ" (משלי כ 27; לוקס יא 36).

דבר ה' מתייחס גם לארבעה מקומות (או מצבים) שבהם אין להציב את המנורה:

  1. מתחת למיטה (מרקוס ד 21). זהו מקום שאינו מתאים למנורה. המיטה מעידה על רפיון ושינה. שאלה חשובה לכולנו: האם אנו ערים מבחינה רוחנית ואינטלקטואלית? (טיטוס ב 2; איגרת פטרוס הראשונה א 13).
  2. מכוסה בכלי (לוקס ח 16). הכלי הינו סימן לעבודה ועיסוקים. לעיתים, העדות המשיחית אינה נראית בגלל העיסוק המוגזם בענייני עבודה ודאגות חיים.
  3. מתחת לאיפה (מתי ה 15, ראה תרגום דליטש). אין להניח את המנורה מתחת לאיפה (סל למדידת איפה – מידת נפח עתיקה לחומרים יבשים). להפך, זו הדרך לכבותה, על ידי הפיכת המיכל מעליה כדי שריח העשן לא יתפשט. לפי המשך הפסוק, המקום המתאים לנר, למנורה הדלוקה, הוא על הכַּן בכדי שתאיר לכל באי הבית.
  4. במקום נסתר (לוקס יא 33). מה הטעם בהצבת המנורה במקום נסתר שאיש אינו רואה? במילים אחרות: האם אנחנו חוששים או מתביישים להציג את עצמנו כמאמינים? ממי ולמה אנחנו חוששים?

בימי בית שני רווח פתגם ארמי: שְׁרָגָא בְּטִהרָא מַאי אַהנֵי? קרי: הנר בצהריים, מה יועיל?

אכן האור חסר במיוחד בחושך ולא בכדי נאמר שאנו חיים בחשכת העולם הזה. ואלוהים קורא לנו להיות אורות בעולם החשוך הזה! לפיכך חשוב שתהיה מנורתנו מאירה, כלומר שעדותנו תזרח בחוזקה.

אחד הדימויים לדבר הנבואה הוא "נֵר מֵאִיר בִּמְקוֹם אֹפֶל". הלוואי שנסמוך תמיד על דבר אלוהים כנר לרגלנו המאיר את נתיבתנו ואת פינות חיינו, כך שנוכל לחיות חיים טהורים בהם אלוהים תמיד מרומם (איגרת פטרוס השנייה א 19; תהילים קיט 105).

לקריאה נוספת

מה שאני לא יכול, אלוהים יכול – פרשת שמות

פרשת שמות היא דוגמה מובהקת להבדל בין ניסיון לשנות מצב קשה בכוח שלנו לבין מה שנוכל לעשות בעזרתו של אלוהים. למשה היו הרבה כלים לעזור לעמו. הוא קיבל חינוך מצרי מן השורה הראשונה, היה לו מעמד גבוה שהקנה לו במה וסמכות, והוא ניחן בתחושת צדק שדחפה אותו להתערב בנעשה בחברה. אבל כשהגיע הרגע והוא ניסה לעשות מעשה, התוצאה הייתה כישלון מכל הבחינות – בני ישראל אחיו דחו את עזרתו ופרעה כעס ורצה להרוג אותו. משה נמלט על חייו וחי ארבעים שנה כרועה צאן במדבר…

המשיכו לקרוא »
הר הגלבוע

צירוף המילים 'שדי תרומות' בשמואל ב א 21

הָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י‏ מָשִׁ֥יחַ‏ בַּשָּֽׁמֶן׃ (שמ"ב א 21)
צירוף המילים 'שדי תרומות', שנמצא בשמ"ב א 21, מהווה אתגר פרשני. צירוף מילים זה הוא יחידני, כלומר נמצא אך ורק במקרה האחד הזה במקרא, והוא מהווה דוגמה מעניינת לניסיונות להבין טקסט מקראי בעזרת הצעה לתיקון הטקסט על סמך חקר הלשון האוגריתית במאה הקודמת. אם כן, איך מבינים את צירוף המילים 'שדי תרומות'?

המשיכו לקרוא »
יעקב והמלאך

שחרור פנימי – פרשת וישלח

פרשת וישלח – עברו עשרים שנה מאז שיעקב עזב את הארץ ועכשיו הוא חוזר אליה עם משפחתו, עם החששות מהפגישה עם אחיו ועם רכוש גדול מאד. כשהוא מגיע לגבול האחרון לחצות אל הארץ המובטחת, בלילה, לאחר שהעביר את משפחתו במעבר יבק, עומד איש וחוסם את דרכו. יעקב נאבק איתו כדי לקבל את מלוא הברכה שהובטחה לו בלילה אחר בבית אל, עשרים שנה קודם לכן: וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר (בראשׁית לב 25).

המשיכו לקרוא »
הרשמו לעדכונים

אם אתם מעוניינים לקבל עדכון חודשי מאיתנו על המאמרים החדשים באתר מכון ועל הפעילויות השונות שיתקיימו בקרוב, אתם מוזמנים לרשום את כתובת הדוא"ל שלכם ולקבל מאיתנו עדכונים.

*בעת ההרשמה לעדכונים אני מסכים\ה לקבל חומר פרסומי למייל.

דילוג לתוכן