צעד אמיץ למען הזולת – פרשות מטות–מסעי

matot

פרשות מטות–מסעי

במדבר ל 2 – לו 13

בני ישראל נמצאים בערבות מואב (הצד המזרחי של נהר הירדן) ומחכים להיכנס לארץ המובטחת. ארבעים שנה אבותיהם הסתובבו במדבר עד שהדור הישן הלך לעולמו ונשארו אך ורק צאצאיהם, כעונש על סרבנותם להיכנס לארץ בפעם הקודמת: כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשׇׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ. וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה… וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כׇּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה (במדבר לב 8–9, 13).

בערבות מואב קרו לא מעט התרחשויות. בפרשת בלק ראינו איך שבלק הזמין את בלעם לבוא לקלל את העם אך אלוהים דווקא ברך את עם ישראל דרך בלעם ולא קילל. באותו זמן בני ישראל זנו אחרי בנות מואב ומדין ואחרי אליליהן, והביאו על עצמם כעונש מגפה שנעצרה רק כשפנחס המית זוג חוטאים לפני כל העם. עונש על מדין הוכרז מפי ה' מכיוון שגרמו לבני ישראל לחטוא בעבודת אלילים ובזנות. לאחר מכן, בפרשת פנחס, מסופר על מפקד בני ישראל וחלוקת הארץ לפי גורלות, ואנחנו רואים מדוגמת בנות צלפחד שהעם כבר החל לחשוב באמונה על הנחלה שאותה היו עתידים לקבל. משה ידע שקץ חייו קרב, ואלוהים ציווה עליו לעלות על הר העֲבָרִים על מנת לצפות אל ארץ ההבטחה אך הוא לא הורשה להיכנס אליה. יחד עם זאת, אלוהים ציווה על משה למנות את מחליפו, איש הראוי להנהיג את העם אל הנחלה המובטחת, לא אחר מיהושע בן-נון, אחד משני המרגלים הנאמנים שנשלחו לתור את הארץ לפני 39 שנה כאשר הגיעו לגבול ארץ כנען מתוך מחשבה להיכנס אליה. אחרי כל זה, אלוהים הזכיר לעם בפי משה את הזבחים והחגים שעליהם לשמור אם ירצו ללכת בדרכיו.

בפרשות מטות ומסעי, אנחנו רואים עוד חוקים שאלוהים ציווה על בני ישראל: דיני נדר, דיני נישואים, וערי מקלט. ניתן גם סיכום של המסע מארץ מצרים ועד לערבות מואב. ובציפייה למה שעתיד לקרות, אלוהים תיאר למשה את חלוקת הארץ והגבולות של נחלות השבטים, אף שהם נמצאו עדיין בגדה המזרחית של הנהר וטרם נכנסו לארץ המובטחת. כל הדברים האלו נעשו בהתרגשות ובציפייה למה שהיה עתיד להתרחש עוד מעט – הכניסה לארץ כנען והמלחמה נגד העמים העוינים, ירושת הנחלה וההתיישבות בה – מימוש ההבטחות של ה' לאברהם ולזרעו.

פרק לב תפס את תשומת ליבי. בין כל ההכנות לעבור לצד השני של הירדן, ההתכוננות לשלב החדש ולתקופה חדשה בחייו של עם ישראל, פנו בני גד וראובן למשה עם בקשה מיוחדת. הם רצו לקבל דווקא שטח בצד המזרחי של הירדן כאחוזה. הסיבה לכך פשוטה לפי טענתם: יש להם מקנה רב, וארץ יעזר וגלעד היא מקום טוב למרעה. למה שלא יתיישבו שם? הם פנו למשה, לאלעזר הכוהן הגדול ולנשיאי העם עם בקשה פשוטה: אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן (לב 5).

בקשה זו הכעיסה את משה. הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה!? וְלָ֣מָּה תְנִיא֔וּן אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה!? (פס' 6-7) משה שאל בעצם: למה אתם רוצים להיפרד משאר השבטים, ולמה אתם רוצים לעודד את שאר העם לא לציית לאלוהים ולא לעבור את הנהר? הרי אלוהים הבטיח את ארץ כנען, בצד המערבי של הירדן, ולא את ארץ יעזר או ארץ גלעד. גם אם הן טובות ומתאימות למרעה, לא אותן אלוהים הבטיח ואתם עלולים לגרור את אחיכם אחריכם בחטאתכם. כפי שמתפרש גם מהפסוקים הבאים, משה הבין את הבקשה הזו של שבטי גד וראובן כהפרה חמורה של ההוראות של אלוהים. גם לפני כמעט 40 שנה בני ישראל סירבו להיכנס לארץ כנען ולרשת אותה, והיו לכך תוצאות קשות – אלוהים המית את כל הדור ההוא חוץ מכלב בן יפונה ויהושע בן נון. משה השווה את הבקשה הזאת לחטא ההוא במילים מחמירות ביותר: וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל, כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכׇל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה (פס' 14–15). במילים אחרות: ראו, אתם מתנהגים כמו אבותיכם – מרבים לחטוא עוד יותר ומעוררים את חרונו של אלוהים על ישראל. אם לא תחזרו בתשובה ותלכו אחרי ה', הוא ימשיך להוביל את העם במדבר ותביאו להשמדתו!

תגובתם מעניינת מאוד. מתברר שבני שבטי גד וראובן לא באמת רצו להוביל למצב של מרד או חטא (בניגוד למה שאחרים רצו לעשות לפני כן, כגון קורח ועדתו). הם היו מוכנים לעשות צעד אמיץ. הם התחייבו להיכנס כולם כלוחמים ולהשתתף יחד עם שאר השבטים בכיבוש הארץ, אם יינתן להם תחילה מספיק זמן לבנות גדרות צאן וערים בטוחות למשפחותיהם. הם יילחמו בשביל אחיהם בארץ המובטחת – אף שהם לא יירשו אותה בעצמם! הצעה זאת מצאה חן בעיני משה והוסכם שאם בני גד וראובן (וחלק משבט מנשה) יקבלו כאחוזה את הארץ המזרחית לנהר הירדן, הם מתחייבים ללכת להילחם לצד שאר השבטים ולא יחזרו לאחוזתם עד ששאר השבטים ינחלו את הארץ. איזו התחייבות!

נכונותם להקריב את עצמם, על מנת לוודא שהבטחות האלוהים יתקיימו, ועל מנת לסייע לאחיהם, מעוררת השראה. בחיינו כיום, יש לכל אחד מאיתנו מתנות ונחלה שאלוהים נתן לנו. בעיני רבים מאיתנו, להשקיע באדם אחר ולא לקבל תמורה נשמע כמו בזבוז זמן או אנרגיות. האם אני מוכן להשקיע באדם אחר, גם בלי לראות באופן מיידי את התוצאות של ההשקעה הזו? האם אני מוכן להקריב את הזמן שלי למען טובת הזולת? איך אני יכול לעודד ולסייע לאחרים ולהוביל אותם אל הנחלה ואל מימוש מה שקיבלו מידי אלוהים, גם אם זה לא מביא לחיי רווח אלא אפילו הפסד כלשהו?

הדבר עשוי להתבטא באופנים שונים בחיים של כל אחד מאיתנו, אך אני מאמין שזה רלוונטי לכולנו. בין אם אתה נשוי או רווק, הורה לילדים, צעיר או מבוגר, כולנו יודעים שיש אנשים אחרים בחיינו שראויים לאהבה וראויים לכך שנעשה מאמץ לתרום לחייהם ולעזור להביא אותם למקום שבו יוכלו להגשים את היכולות והמתנות שאלוהים העניק להם. איך אוכל לעשות זאת, לבנות אותם, לתמוך בהם כך שיוכלו לרשת את הנחלה שאלוהים מבטיח להם?

לקריאה נוספת

מוטיבים במקרא – חוטים בתוך מארג

דרך להשיג הבנה טובה יותר של ספר או שיר במקרא היא לזהות את המוטיבים שבו ולעקוב אחריהם במהלך היצירה. מוטיב ספרותי הוא רעיון או יחידת משמעות (מושג, מטפורה, רכיב עלילתי) שחוזר במהלך היצירה כמה פעמים, לעיתים גם בדרכים שונות, ושתורם להעברת המסר. קיימים שני סוגים של מוטיבים: אלה שמופיעים בתוך יצירה אחת ואלה שמופיעים ביצירות שונות, ואולי מקשרים ביניהן (אך לא בהכרח). כל אחד מן הסוגים האלה מתאפיין באופן קצת שונה ולכן נתייחס אל כל אחד בנפרד. בכתבה הזאת נתייחס לסוג הראשון: מוטיב שמופיע בתוך יצירה מסוימת.

המשיכו לקרוא »
הרשמו לעדכונים

אם אתם מעוניינים לקבל עדכון חודשי מאיתנו על המאמרים החדשים באתר מכון ועל הפעילויות השונות שיתקיימו בקרוב, אתם מוזמנים לרשום את כתובת הדוא"ל שלכם ולקבל מאיתנו עדכונים.

*בעת ההרשמה לעדכונים אני מסכים\ה לקבל חומר פרסומי למייל.

דילוג לתוכן