פרשת קורח: במדבר טז 1 – יח 32
האם אני שמח בחלקי?
קורח היה לוי ולפיכך נפלה בחלקו הזכות לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם (במדבר טז 9), אבל לא הספיק לו התפקיד החשוב שניתן לו. הוא קינא במשה כמנהיג שבו בחר ה' ובאהרן בתור הכוהן הנבחר. בפרשה מתבהר עד כמה הקנאה הזאת השפיעה על ליבו של קורח וגם על סביבתו.
קורח ועדתו ניסו לנסח את תלונתם במילים יפות: וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהוָֽה? (במדבר טז 3). הם התייחסו כאן למה שאלוהים אמר לעם ישראל בפי משה, וְאַתֶּ֧ם תִּֽהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּֽהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ (שמות יט 6). אבל האמת המרה לגבי מניעי ליבם האמיתיים התגלתה במהירות. בסירוב של דתן ואבירם להתייצב כשמשה קרא להם לבוא הם מכנים את מצרים, הארץ שבה היו עבדים, "ארץ זבת חלב ודבש"; הם טוענים כנגד משה, שה' השתמש בו כדי להוציא את העם מעבדות, שהוא משתרר על העם; ואף כי הייתה זו בחירת העם לא להיכנס לארץ בעקבות דיווחי המרגלים, הם מתלוננים שלא הביאו אותם אל ארץ זבת חלב ודבש (במדבר טז 13, 14). הקנאה עיוורה ובלבלה אותם עד כדי כך שהכול היה הפוך ושלילי בעיניהם. היא גרמה לקורח ועדתו לקחת סמכות שלא ניתנה להם, לזלזל במעמד שקיבלו כלווים ולבקש לעצמם את התפקיד של אהרון.
משה נתן פה דוגמה הפוכה. הוא לא יצא להגן על הסמכות האישית שלו. מה שהניע אותו היו אהבתו לאלוהים ולבני ישראל. תגובתו הראשונה הייתה ליפול על פניו, כנראה מרוב עצב ויראה, ולתת לאלוהים להחליט (במדבר טז 4-7). ואז הוא הצביע במדויק על שורש הבעיה – קנאה. הוא אמר שלמרות הזכות הגדולה שאלוהים נתן לקורח ולדתן ואבירם לשרת אותו במשכן, במקום להודות לה' על כך – הם רצו משרה אחרת שנחשבה בעיניהם רמה יותר. הם רצו להיות כוהנים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח: שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי. הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה?
מעבר לדברים האלה משה גם התפלל לה' בעד בני ישראל. כאשר העם, שהושפע מן הקנאה והמרדנות של קורח ודתן ואבירם וכעס על מותם, התלונן, ה' ביקש להשמידם ושלח מגפה (יז 6-15). אך משה ואהרון נפלו על פניהם לפני ה' וחילו את פניו שלא יכלה אותם (פס' 10). ואז פעל משה במהירות כדי לכפר על בני ישראל עם הקטורת והאש שנלקחה מהמזבח והמגפה נעצרה (יז 13-11). פעולה זו מייצגת את הגישה של משה מאז שנקרא לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים. הוא לא ביקש לעצמו את התפקיד ופעל מתוך רצון לשרת את טובת העם. הלב המשרת הזה אפשר לו להנהיג בענווה.
הפרשה הזאת יכולה ללמד אותנו הרבה על ההרסנות של הקנאה ועל הכוח של ההכנעה והענווה. במשלי יד 30 כתוב שקנאה גורמת לריקבון בעצמות (וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה, משלי יד 30), דימוי המדבר על קלקול מוסרי פנימי. הקנאה אוכלת אותנו מבפנים, גוזלת מאיתנו את השמחה, ומעוותת את התפיסות שלנו לגבי עצמנו ולגבי אחרים.
ההפך מקנאה היא אהבה. הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא… הִיא לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ… (הראשונה אל הקורינתים יג 4-5).
האהבה שמחה בחלקה ואף מבקשת לרומם אחרים ולא להוריד אותם ממקומם ולבקש את מעמדם. התוצאה של קנאה היא חיים מרירים נטולי שמחה וגם קלקול הסביבה. התוצאה של אהבה היא שלווה, שביעות רצון וברכה לסביבה.
בפרשה משה, שהוא "עבד ה'", נותן דוגמה לאהבה. בספר ישעיה קוראים על "עבד ה'" נוסף, דומה למשה אך להבדיל ממשה הוא מושלם בדרך שבה הוא מבטא את האהבה של אלוהים עד שהוא מקריב את עצמו עבור חוטאים ונושא על עצמו את אשמת חטאם (ישע' נב 13 – נג 12). דמותו אף מוצגת כהתגלמות זרוע ה' (נב 13 + נג 1). עבד ה' זה מצייר לעינינו אפוא את אופיו של אלוהים עצמו, שהוא מקור האהבה.
לאור הפרשה כדאי לחשוב על הדמויות השונות שעליהן מסופר בה ועל מה שהניע אותן: על קורח ודתן ואבירם ועדתם, ועל משה. איזה מקום אני נותן לקנאה במחשבות ובלב שלי? איך אני יכול להשתנות?
