פרשת שלח לך: במדבר יג 1 – טו 41
ילדים קטנים מרגישים ביטחון רב מסיבה אחת – נוכחות ההורה. מאוחר יותר הם מגלים שההורה מוגבל ולא כול-יכול. לא כך עם אלוהים. בסיפור יציאת מצרים בצעדיו הראשונים של העם אחרי עמוד הענן ועמוד האש רואים בני ישראל את מה שאלוהים מסוגל לעשות בעדם ושניתן לבטוח בו בכל מצב ומול כל אתגר. אבל מהר מאוד הם שכחו את מה שראו ורק מעטים הפנימו את הלקח.
פרשת "שלח לך" מספרת על שליחת שנים עשר מרגלים לתור (כלומר, לרגל) את הארץ שאותה אלוהים נותן להם. המטרה הייתה לראות את הארץ ואת תושביה ולאסוף מידע לקראת הכניסה אליה (וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב׃ במדבר יג 18).
כאשר שבו המרגלים הסתבר שלרובם, מה שהם ראו הכשיל אותם. הארץ אומנם יפה ופורייה אבל התושבים חזקים, אפילו ענקיים, והערים מבוצרות. זה מה שעיניהם ראו וזה מה שנכנס לליבם והשפיע עליהם. הם ראו את הסכנות, המכשולים והקשיים וכך אמרו: "וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם" (במדבר יג 33). הלב התמקד על מה שהעיניים ראו – אנחנו קטנים לעומתם, כך אנחנו נראים בעינינו וכך אנחנו נראים בעיניהם. לכן, אמרו למשה ולכל העם, "לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ" (שם, פסוק 31).
יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה גם הם נמנו עם שנים-עשר המרגלים. גם הם ראו עד כמה טובה הארץ וגם עד כמה חזקים התושבים ועריהם. אבל היה להם לב אחר, רוח אחרת (במדבר יד 24). הם זכרו את כל מה שעשה ה' עד כה עבור עדת בני ישראל. לכן, בעוד כל המרגלים האחרים הכריזו שהארץ אוכלת את יושביה ושאין להם סיכוי לרשת אותה, כלב אמר "אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽיהוָ֥ה אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם" (שם, פסוק 9). מבחינתו, משום שה' איתנו אין צורך לפחוד מדבר, הם לא צריכים להתיירא ממה שרואות עיניהם.
לב העם הושפע על-ידי דברי הרוב. הם שוב צעקו והתלוננו. ומה הייתה הבעיה? הם נתנו למראות שהצביעו על הקושי יותר מקום בלב מאשר לניסים ולנפלאות שהם ראו שאלוהים עשה עבורם. "כִּ֣י כָל־הָאֲנָשִׁ֗ים הָרֹאִ֤ים אֶת־כְּבֹדִי֙ וְאֶת־אֹ֣תֹתַ֔י אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתִי בְמִצְרַ֖יִם וּבַמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּ֣וּ אֹתִ֗י זֶ֚ה עֶ֣שֶׂר פְּעָמִ֔ים וְלֹ֥א שָׁמְע֖וּ בְּקוֹלִֽי׃ 23 אִם־יִרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לַאֲבֹתָ֑ם וְכָל־מְנַאֲצַ֖י לֹ֥א יִרְאֽוּהָ" (שם, פסוקים 22-23). הם ראו במו-עיניהם את כבוד ה' אבל בליבם הם שכחו את גדולתו ונתנו מקום לדיווח המפחיד של המרגלים על מה שהם ראו בארץ. לכן, אומר ה', הם לא יראו את הארץ חוץ מיהושע וכלב שליבם ועיניהם היו ממוקדים בה'.
אילו אתגרים עומדים מולך? ייתכן שכל מה שרואות עינינו ממלא את ליבנו פחד. אבל אם כמו יהושע וכלב נמקד את עינינו על אלוהים, שהוא גדול מן הקשיים, נהיה כמו כלב בן-יפונה שעליו אמר ה' וְעַבְדִּי כָלֵב, עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, וַיְמַלֵּא, אַחֲרָי–וַהֲבִיאֹתִיו, אֶל-הָאָרֶץ … (במדבר יד 24). ליבנו יתמקד בגדולתו של אלוהים.
בברית החדשה מסופר על אירוע שמעביר את אותו המסר (מתי יד 25-34). כאשר ישוע הלך על המים, התלמידים ראו את מה שבכוחו לעשות. שמעון כיפא ביקש לבוא אליו על פני המים וישוע נענה בחיוב. שמעון יצא מן הסירה והחל ללכת לקראתו על המים כאשר עיניו נשואות אל ישוע. אבל אז הרוח והגלים הסיטו את תשומת ליבו והוא הסתכל עליהם והבין שהוא מנסה לעשות דבר שהוא מבחינה אנושית בגדר הבלתי אפשרי. וכך הוא התחיל לשקוע, עד שישוע הושיט יד והצילו.
על מה או על מי אתה מסתכל? על הקשיים שמסביב, או על אלוהים, שהוא גדול מכל הקשיים?
כדאי להקדיש קצת זמן למחשבה ותפילה, ולשאול את עצמנו לאור הפרשה – על מה אנחנו מסתכלים?
