פרשת שמיני
ויקרא ט 1 – יא 47
פרשת שמיני פותחת בתיאור של יום מיוחד, יום שבו הקריבו לראשונה קורבנות במשכן. באותו היום הוצתו שני סוגים של אש – אש שיצאה מלפני ה' ואש זרה.
לאחר שהעולה הייתה כבר על המזבח, משה ואהרן יצאו מאוהל מועד וברכו את העם. אז ראה העם את כבוד ה' ואש יצאה מלפניו ואכלה את העולה ואת החלבים (החלקים השומניים של החיה) שעל המזבח. כתוצאה מכך, העם שמח והשתחווה לה' (וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶל־כָּל־הָעָֽם׃ וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתֹּ֨אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָֽעֹלָ֖ה וְאֶת־הַֽחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם – ויקרא ט 23–24).
והנה מייד, מבלי שהיה סיפק בידם להמשיך להשתאות על כך שה' הצית את האש שתשמש "אש תמיד" – קרה היפוכו של דבר. שניים מבני אהרן, נדב ואביהוא, הקריבו קטורת אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם (ויקרא י 1). ומייד, יצאה שוב אש מלפני ה' ותאכל אותם. החזרה על המילים שתיארו את האש שיצאה מלפני ה' ואכלה את העולה מדגישה את המקור הזהה לאש אשר קיבלה את העולה ולאש אשר הרגה את בני אהרן (וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל… ויקרא ט 24, י 2). איך זה יכול להיות, שאותה האש מביאה שמחה וכבוד, וגם מוות פתאומי? אין ספק שההסבר אינו הפכפכות וגחמות מצד ה' אלא נעוץ בבני האדם ובגישתם אליו.
מה גרם לכך שה' לא רק דחה את הקטורת של נדב ואביהוא אלא המית אותם? היו כמה דברים שהם עשו לא בדרך אשר הורה אותם ה', אבל הדבר הבולט שכתוב על מעשיהם הוא שהקריבו לפני ה' "אש זרה" (ויקרא י 1). לא היה זה ניסיון לעבוד אל זר; ככל הנראה נדב ואביהוא ביקשו להקריב קטורת לה'. יכול להיות, שמבחינתם אפילו התאמצו לעשות דבר טוב. אז מה הכוונה ב"אש זרה"?
האש שזה עתה יצאה מלפני ה' ואכלה את העולה בערה עכשיו על המזבח. מן האש הזאת היו אמורים להדליק את המנורה ואת הקטורת שעל מזבח הקטורת. אבל בני אהרן כנראה לא לקחו את האש הזאת אלא אש ממקור אחר. זאת הייתה אש שהם בעצמם הציתו. לכן היא נקראה "אש זרה" כי מקורה לא היה מלפני ה'.
מה זה אומר לנו? רבים בעולם מנסים לעבוד את אלוהים בדרך שלהם, בניסיון לתת לו את מה שבעיניהם הוא דבר טוב, אפילו דבר שכלולה בו הקרבה. אבל הכול נובע מתוך מאמציהם ומתוך כוחם-הם. האש שיצאה מלפני ה' והאש הזרה מייצגות שני מקורות שונים לעבודת ה'. כל ניסיון לעבוד את ה' בדרך שלנו ועל סמך כוחנו-אנו משתווה לאש זרה.
הדבר מקביל למה שישוע אמר בבשורת יוחנן ג 6: "הנולד מן הבשר, בשר הוא, והנולד מן הרוח, רוח הוא". באיגרת אל הגלטים כתוב על מעשי הבשר ומעשי הרוח (אל הגלטים ה 16-26). מעשי הבשר הם מה שמקורו בנו, בטבע שלנו, ללא התייחסות לאלוהים וללא השינוי שרק רוח הקודש עושה בנו. מעשי הרוח הם הדברים שהוא עושה בנו שאנחנו באופן טבעי לא מסוגלים להם, ומקורם באלוהים עצמו. למעשה, לפי הברית החדשה ישוע הוא בעצמו הדרך לאבינו שבשמים (יוחנן יד 6) ואין דרך אחרת. במובן הזה הוא קורא לנו לוותר על כל ניסיון לרצות את אלוהים בכוחות עצמנו וקורא לזה "למות לעצמנו", כי אני לא מסוגל בכוח שלי להתקרב לאלוהים – הוא זה שצריך לעשות בי את מה שאינני מסוגל לו.
לאור הדברים האלה כדאי שנבחן את עצמנו לפני אלוהים:
האם אני מנסה לעבוד אותו בכוח שלי? האם אני מתיימר, כמו בני אהרון, לעבוד אותו בדרכי ובכוחי במקום להיכנע ולקבל שהוא לבדו הדרך? האם אני מוכן לפנות אליו בכניעה ולבקש ממנו את מה שאיני יכול לעשות עבורו בכוחות עצמי?
הבה נזכור: האש שיצאה מלפני ה' והאש הזרה מייצגות שני מקורות שונים לעבודת ה'. כל ניסיון לעבוד את ה' בדרך שלנו ועל סמך כוחנו-אנו משתווה לאש זרה.
