תולדות: בראשית כה 19 – כח 9
בפרשה לפנינו יש לנו הזדמנות להציץ לחיי משפחה אחת וללמוד דרכה משהו על ההשלכות של חיים עצמאיים ללא תלות באלהים. הסיפור מתחיל עם המענה לתפילתו של יצחק אודות עקרותה של רבקה. תפילתו נענית ורבקה הרה ומקבלת נבואה לגבי התאומים שבבטנה: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (בראשית כה 23).
ההבטחה שקיבלה רבקה מאלהים לגבי ילדיה הייתה: הבכור יהיה כפוף לצעיר. למרות שבתורה החוקים לגבי הבכורה וחשיבותה ברורים, מדרכו של אלהים להפתיע מחדש בסדר העדיפויות שהוא מלמד אותנו דרך דברו. למשל, מידת הרחמים עולה על מידת הדין אצלו, למרות שהוא זה שקבע את הדין (אגרת יעקוב ב 13). או במקרה שלנו, הבחירה האישית שלו והקריאה שלו על חיו של אדם חשובים יותר מן ההיררכיה המשפחתית. בכך הבטיח את הבכורה ליעקוב.
סביר להניח שיצחק היה שותף וידע על ההבטחה שניתנה לרבקה. כמו בכל משפחה- דיברו על זה בבית, והילדים- כמו בהרבה משפחות, שמעו כניראה את השיחות. מדהים לראות בכל זאת, שלמרות שידעו שזו התכנית של אלהים וזו בחירתו, אף לא אחד מהם הגיב בכניעה מתוך הישענות וביטחון שכל הבטחות אלהים הן ׳כן ואמן׳ ולכן תתקיימנה (ב׳ אל הקורינתים א 20).
כל אחד מהם הגיב באופן יצירתי מתוך נסיון לתמרן את הנסיבות כדי לממש את התכנית הפרטית שלו.
יעקוב, למרות שידע על ההבטחה, הפעיל את מלוא כובדה של הסחיטה הרגשית על עשיו כשזה חזר רעב מן השדה ורצה לאכול. הוא לא היסס לנצל את חולשתו של עשיו ולהוציא ממנו במרמה את הבכורה, למרות שכבר הייתה שלו: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת–בְּכֹרָתְךָ לִי (בראשית כה 31).
עשיו, התייחס בבוז לבכורתו ומכר אותה עבור נזיד עדשים (כה 32 – 33).
ההורים גם הם לא היו דוגמה של כניעה לרצון אלהים.
יצחק בפרק כז מנסה ממש לשנות את תכנית אלהים כאשר הוא קורא לעשיו כדי לתת לו את הברכה המגיעה לבכור: …עֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת (כז 2 – 4).
רבקה עצמה, זו ששמעה ממקור ראשון על ההבטחה במקום לבטוח ולהאמין בדבר ה׳, מנסה בכח שלה לעזור לאלהים במרכאות לקיים את מה שהבטיח. היא מדריכה את יעקוב איך לרמות את אביו כדי לקבל את הברכה (כז 6 – 9). אף אחד מהם לא הביע אמונה בריבונות אלהים, או קבלה של תכניתו עבור חייהם. ומה הייתה התוצאה? ריב, סכסוך, קנאה ופחד.
מה הטעם להתנגד לתכנית ה׳? מה הטעם לנסות לשנות אותה? או להשיג אותה בכחנו? מדוע להתנגד לרצון האדון עבור חיינו במקום לאמץ אותו? ישוע עצמו העיד על כך: יָרַדְתִּי מִן הַשָּׁמַיִם לֹא לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנִי שֶׁלִּי אֶלָּא אֶת רְצוֹן שׁוֹלְחִי (בשורת יוחנן ו 38, ה 30).
התהליך אולי מלווה בכאב אבל התוצאה תהיה שמחה ושלום. הבחירה אם לחיות על פי רצונו ותוכניתו היא בידינו!
