התנ"ך בברית החדשה

הברית החדשה פותחת במילים, "ספר היוחסין של ישוע המשיח בן-דוד בן-אברהם." כך, כבר ממילותיו הראשונות של הספר הראשון בברית החדשה, מובהר שישוע הוא בן העם היהודי, נצר להבטחות הן מימי אברהם והן בקשר לבית דוד, ושכתבי הברית החדשה קשורים קשר הדוק לתנ"ך. כך מובהר שלמעשה, מחשבת הברית החדשה ספוגה במחשבת התנ"ך ובאופן ספרותי הקשר בין הברית החדשה לתנ"ך עמוק, עשיר ורבגוני. כל מי שמעוניין לקרוא את הברית החדשה ולהבינה חייב להיות מודע לקשר המובהק והעמוק הזה ולשים לב בעת הקריאה לדרכים השונות שבהן הוא מתבטא.

מטרת המאמר הזה היא להצביע על הדרכים העיקריות שבהן הברית החדשה מקושרת לתנ"ך, ולספק לקורא כלים לזיהוי נקודות המגע וחשיבותן. המטרה כאן היא רק להגביר את המודעות לעומק הקשר הקיים בין התנ"ך והברית החדשה, לכן ההתייחסות תהיה קצרה והסברים מעמיקים יותר יובאו במאמרים נפרדים.

1. ציטוטים ופרפרזות

הדרך הברורה ביותר להזכיר טקסט אחר היא דרך המובאה / הציטוט. הציטוט מביא כלשונם דברים שנאמרו על ידי אחר. הוא חוזר על הדברים שנאמרו במקום אחר בלוויית סימן ברור המצביע על כך שאלו מילים שנלקחו מאותו מקור מסומן. דוגמה מבשורת מתי היא ההערה לגבי המעבר של ישוע ממגורים בנצרת לכפר נחום:

"למען יתקיים הנאמר בפי ישעיהו הנביא: 'ארצה זבלון וארצה נפתלי, דרך הים, עבר הירדן, גליל הגויים העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם.'"

 יכולות להיות סיבות שונות לשימוש בציטוטים, למשל רצון להבהיר נקודה מסוימת, לפרש דבר מוכר או לספק סמכותיות ממקור שמוכר כסמכותי. מחברי הברית החדשה הרבו לצטט מן התנ"ך וברור שראו בו מקור סמכות והשראה. התנ"ך היה בעיניהם דבר האלוהים (אף כי הוא נכתב על-ידי בני אדם, אך בהשראת רוח הקודש). המחשה להתייחסות הזאת היא הנאמר במתי א 22­-23 על לידתו של ישוע מבתולה – "כל זה ארע למען יתקיים מה שדיבר אלוהים בפי הנביא: 'הנה העלמה הרה וילדת בן וקראת שמו עמנו אל' [יש' ז 14]." דוגמה נוספת היא הציטוט מתהילים בתפילה שנשאו תלמידי ישוע במעשי השליחים ד 23­-30. הם פותחים את התפילה כך, "אדני, אתה אשר עשית את-השמים ואת-הארץ את-הים ואת-כל-אשר-בם, בפי עבדך דוד אבינו אמרת ברוח הקדש: 'למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי-ארץ ורוזנים נוסדו-יחד על-יהוה ועל-משיחו.'" בשתי הדוגמאות האלו מכירים בכך שאדם מסוים כתב מילים אלה הכלולות בתנ"ך (ישעיהו, דוד) ובה בעת מתייחסים לדבריו כאל דברי אלוהים חיים.

ההתייחסות הזאת מתבטאת בבירור גם במקרים שבהם ישוע מלמד את התלמידים, מתוך התנ"ך, על אודות עצמו. דוגמה לכך מצויה בסיפור על מה שאירע ביום השלישי לצליבתו של ישוע. באותו יום שניים מתלמידיו התהלכו בדרך מירושלים לעיר בשם עמאוס. הם דיברו בעצב על אירועי הימים האחרונים וכאשר הצטרף אליהם אדם נוסף, שזיהו רק אחר כך כישוע עצמו, הם סיפרו לו שאף שמעו שהוא קם לתחייה. ובנקודה הזאת מוסר לנו לוקס, המחבר, "השיב [ישוע] ואמר להם: 'הוי חסרי דעת וכבדי לב מהאמין בכל אשר דיברו הנביאים! הרי על המשיח היה לסבול את כל זאת ולהיכנס אל תפארת כבודו!' הוא החל ממשה ומכל הנביאים ובאר להם את הדברים המכוונים אליו בכל הכתובים" (לוקס כד 25­-27).

הציטוטים בברית החדשה משקפים את השימוש הנרחב בתרגום היווני שהיה מקובל בין היהודים במאה הראשונה לספירה (תרגום שנקרא תרגום השבעים / ספטואגינטה). רוב הקוראים באותה תקופה היו דוברי יוונית והיו רגילים לתרגום הזה.

יש גם לא מעט מקרים שבהם המחבר בברית החדשה לא מצטט באופן מילולי, אלא לאחר שהוא מציין את המקור התנ"כי הוא מוסר את תוכן או מובן הטקסט בניסוח שונה במידת מה (כלומר, פרפרזה). דוגמה לכך מצויה במתי ב 5­-6 בפי סופרי העם, בשעה ששאל אותם הורדוס איפה ייוולד המשיח. הם מביאים את מיכה ה 1, 3 בפרפרזה: "אמרו לו: 'בבית לחם יהודה כי כן נכתב על-ידי הנביא: ואתה בית לחם ארץ יהודה, אינך צעיר באלופי יהודה, כי ממך יצא מושל אשר ירעה את עמי ישראל'". ברור מן ההקשר במקרים כאלה שהכבוד שהמחבר רוחש לטקסט התנ"כי זהה לכבוד הניתן לו במקרים של ציטוט מילולי.

2. הֶרמזים

ההֶרמז גם הוא מפנה באופן מכוון לטקסט קודם מסוים. אבל להבדיל מציטוט, ההרמז אינו מוצהר וגלוי, אלא רק מרומז. מדובר ברמיזה גלויה או מוסווית לטקסט אחר שיוצרת השוואה או קישור כלשהו בינו ובין הטקסט שבו הרמיזה משולבת. ההרמז מסמן את הקשר לטקסט הקודם בדרכים לא מפורשות, כמו למשל חזרה על מילים מסוימות שיוצרות את הקשר. ההרמז "מפעיל" כך בדרכים שונות את הטקסט שאליו הוא מפנה. ההרמז עשוי לפרש את הטקסט הקודם, או מזכיר אותו כדי לשפוך אור על הנאמר בטקסט הרומז או להוסיף עוצמה, עומק או סמכות. השימוש בהרמז בטקסט דורש מן הקורא ערנות ורגישות, וכמובן – היכרות עם כתבי הקודש. פעמים רבות, דבר שלא נראה ברור במיוחד בטקסט הנקרא, מתבהר ברגע שהקורא מזהה שקיים הרמז לטקסט קודם שמתפקד כמו מפתח להבנת הטקסט הנוכחי.

דוגמה יפה לשימוש בהרמז מצויה בבשורת יוחנן א פסוק 4. שם נאמר על "הדבר" (פסוק 1), שבהמשך מתבהר כתיאור של ישוע (פסוק 14), "בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם." מילים אלה רומזות למזמור לו 10, "כי-עמך מקור חיים באורך נראה-אור." יוחנן אמנם לא מצהיר במפורש שהוא מתייחס למזמור או מצטט ממנו, אבל הוא כותב באופן שיוצר בבירור את הקשר הזה. וכך, הוא מייחס לישוע (הנקרא כאן "הדבר") דברים שנאמרים במזמור על אלוהים.

דוגמה נוספת, גם היא מספר יוחנן, היא החזרה של ישוע על המילים "אני הוא" לגבי עצמו. מקום אחד במיוחד מבהיר שלשימוש של ישוע במילים אלה יש משמעות רבה, שיש לחפש אותה מעבר להקשר המיידי בטקסט. בסוף שיחה ארוכה עם הסופרים והפרושים מכריז ישוע "בטרם היות אברהם, אני הוא" (יוחנן ח 58). מההצהרה הזו ברור שהמילים "אני הוא" נושאות משמעות מכריעה לגבי זהותו של ישוע. התגובה החריפה של הסופרים והפרושים, שמבקשים לסקול אותו, מצביעה על כך שהם ייחסו להצהרה זו משקל כבד והבינו שהוא משתמש במילים באופן מכוון וברור. ואין פלא, משום שההכרזה "אני הוא" מופיעה כמה פעמים בספר ישעיה בפי אלוהים, כאשר הוא מכריז על בלעדיותו ונצחיותו (יש' מא 4, מג 10, 13, מו 4, מח 12, נב 6); ולישעיה המילים הגיעו משירת האזינו, שבה כתוב, "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי" (דב' לב 39). בדרך שבה ישוע משתמש בביטוי הזה ברור שהוא רומז למקומות האלה בתנ"ך ומייחס לעצמו הכרזה ששייכת לאלוהים. כדי להבין את עוצמת ההכרזה הזו בפי ישוע בברית החדשה, חייבים לזהות את הקשר שעליו היא מרמזת ויוצרת לטקסטים התנ"כיים שבהם היא מופיעה בפי אלוהים.

3. מוטיבים וקשר רעיוני

בתחום הרחב של המוטיבים יש קשר חזק בין הברית החדשה לתנ"ך. מוטיב הוא רעיון שחוזר על עצמו בדרכים שונות כמו צלילים שחוזרים על עצמם במהלך יצירה מוזיקלית. דוגמה מובהקת לכך היא המוטיב של יציאת מצרים. ברור שבתנ"ך זהו מוטיב מרכזי לא רק כזכר לגאולת עם ישראל בעבר וכל הקשור לנדודים במדבר במהלך 40 שנה עד לכניסה לארץ, אלא גם כאב טיפוס לגאולה עתידית (ראה, למשל, יש' יא 15, מג 16­-21, נא 9­-11). זהו גם מוטיב מאוד חשוב בברית החדשה, כפי שהקורא בספרי הברית החדשה יגלה מהר מאוד. חג הפסח הוא מן המוטיבים המרכזיים בה, למשל, בבשורת יוחנן. החג הזה מודגש הן בריבוי אזכוריו בספר והן בדגשים ומשמעויות נלוות אשר קשורים לפסח וליציאת מצרים – ישוע מתואר כ'שה האלוהים' (בשורת יוחנן א 20), בזמן חג פסח הוא מספק אוכל להמון העם במקום שומם (ו 1­-15), שולט בים (ו 16­-21) ומכריז על עצמו כלחם (או מָן) הנשלח מן השמיים (ו 32­-33). המחצית השנייה של הספר מתארת את שיחותיו של ישוע עם תלמידיו במסגרת החג ואת האירועים של הפסח האחרון של חיי ישוע (ראה יא 55, יג 1) וכך נקשרת משמעות מותו ותקומתו למוטיב הגאולה של פסח.

מוטיב נוסף בברית החדשה שממשיך ומפתח מוטיב מרכזי מן התנ"ך הוא מוטיב שכינתו של אלוהים, המשכן ובית המקדש. מוטיב זה, שכל כך חשוב בתנ"ך, מתבטא בעצם מהותו של ישוע כעמנואל, כשכינתו של אלוהים עם בני אדם (ראה, למשל, בשורת מתי א 23, בשורת יוחנן א 14). אך הוא גם בא לידי ביטוי בברית החדשה בכך שכל מאמין בישוע מתמלא ברוח אלוהים ונהיה משכן של אלוהים (ראה, למשל, הראשונה לקורינתים ג 16, ו 19, אפסים ב 21­-22). התקווה העתידית לשכינת האלוהים עם בני אדם (חזון יוחנן ז 15, כא 3) ממשיכה את הדרך שבה התנ"ך כבר מפתח את המוטיב (למשל, יש' ד, ס 18­-21 וכאן מוטיב זה ומוטיב האור מצורפים יחדיו).

במקרים כאלה ואחרים, כדי להבין נכון את הכוונה של השימוש במוטיבים האלה בברית החדשה, חייבים לקרוא אותה על רקע התנ"ך.

4. דרכי הבעה, מטפורות ודימויים, דמויות וכדומה

דרכי ההבעה בברית החדשה משקפות באופן רב-היקפי את עולם המושגים של התנ"ך. התופעה הזאת מעידה על כך שעולם המושגים של מחברי הברית החדשה הוא העולם הספרותי של התנ"ך. יתרה מזו, היא מעידה על הבנה ברורה שהאמונה בישוע מבוססת על התנ"ך וממשיכה קווי מחשבה מן התנ"ך. נביא כמה דוגמאות לתחומים של דרכי הבעה, מטפורות ודימויים, ודמויות.

א. דרכי הבעה

הברית החדשה נכתבה ביוונית אבל הרבה מדרכי ההבעה בה אינן מן העולם היווני אלא מקורן בתנ"ך. כאשר ישוע מכנה את עצמו, למשל, "בן-האדם", הכינוי נשאב מתוך החזון בספר דניאל (דנ' ז 13­–14) המדבר על הקמת מלכות אלוהים הנצחית בידי דמות הדומה ל"בן אדם" (בדניאל כתוב בארמית "בר אנש") הבא לפני "עתיק הימים" (התרגום לעברית מן הארמית: "רואה הייתי בחזיונות לילה, והנה עם ענני השמים בא אחד הדומה לבן אדם, ועד עתיק הימים הגיע והובא לפניו. שלטון וכבוד ומלכות ניתנו לו, וכל העמים, האומות והשלטונות עבדו לו. שלטונו שלטון עולם שלא יסור וממלכתו לא תכלה.") דוגמה נוספת היא השימוש בשני פעלים, כמו "וידבר… ויאמר" כדי להציג דיבור ישיר (ראה, למשל, מתי כג 1­-2, כח 18, מרק' ח 28, לוקס יד 3). זה, כמובן, עניין סגנוני אבל הוא ממחיש עד כמה דרך ההבעה בברית החדשה שואבת מבאר מחשבת התנ"ך.

ב. מטפורות (ודימויים)

המטפורות מציגות דבר מסוים (רעיון, בן-אדם, מצב) באמצעות דבר אחר, כך שמאפיינים מסוימים של הדבר השני מתארים את הראשון. בדרך כלל מבדילים בין מטפורה לבין דימוי בכך שהדימוי נעשה באמצעות מילה או מילית המתארת הקבלה (כמו, כ, מ, ) כדוגמת "צדיק כתמר יפרח" (תה' צב 13). אך אין הבדל רעיוני ניכר ביניהם ועל כן ניתן להביט על שתי התופעות בבת אחת. דוגמה למטפורה מן התנ"ך היא לקרוא לאלוהים "הצור" (למשל, דב' לב 4, שמ"ב כב 3, 32, 47, תה' סב 3, 7, 8). כולם יודעים שאלוהים אינו צור (סלע), אבל מבינים שכאשר קוראים לו "הצור" מייחסים לו מאפיינים מסוימים ששייכים לצור (חוזק, איתנות, עוצמה, יכולת לספק צל מפני השמש והגנה מפני סכנה ועוד). בברית החדשה יש לא מעט מטפורות ששאובות מהתנ"ך ונושאות איתן תוכן מן התנ"ך לברית החדשה.

דוגמה הממחישה את החשיבות של הבנת הרקע התנ"כי, הנחוצה כדי להבין את עוצמת הנאמר, היא כאשר ישוע אומר "אני הרועה הטוב…". בהצהרה זו ישוע עושה שני דברים בו בזמן. מצד אחד הוא מאמץ לעצמו מטפורה המתארת הן את אלוהים (במזמור כג – "אדוני רועי"; בישעיה מ 11 – "כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים…"; וביחזקאל לד 12, 22) והן את המלך מבית דוד העתיד לבוא (יחזקאל לד 23 – "והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן את עבדי דויד, הוא ירעה אותם והוא יהיה להן לרועה"). ישוע משווה את עצמו באמצעות מטפורה זו, באופן ניגודי, למנהיגי העם הלא נאמנים והדואגים לעצמם, הנקראים ביחזקאל לד 2­-9 "רועי ישראל" והמתוארים כרועים שמאכילים את עצמם במקום להאכיל ולדאוג לצאן.

דוגמה נוספת היא התיאור של ישוע כ"אריה משבט יהודה" בחזון יוחנן (ספר ההתגלות) ה 5. הזיקה בין המטפורה של אריה לבין שבט יהודה מצויה בתנ"ך בבר' מט 9 בברכת יעקב ליהודה ("גור אריה יהודה"). באותו מקום מופיעה הנבואה "לא-יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה [שילו] ולו יקהת עמים" (בר' מט 10). בתרגומים הארמיים הקדומים "שילה" תורגם כ"משיח" או "מלך המשיח", לכן ברור שהפרשנים היהודים הקדומים הבינו את הנבואה כמדברת על המשיח. לכן, כאשר ישוע מכונה "האריה משבט יהודה", מוכרז למעשה שהוא התגשמותה של אותה נבואה.

ג. דמויות

 השימוש בדמויות מאפיין במיוחד את הסוגה הספרותית של ספרות החזיונות. כך, למשל, החזונות שבספר יחזקאל ובספר דניאל בתנ"ך, והחזון שראה יוחנן ומתואר בספר ההתגלות בברית החדשה, מאופיינים בתיאורי דמויות. הקורא בחזון יוחנן יגלה שרבות מן הדמויות מוכרות לו מן הספרות התנ"כית. כך, למשל, תיאור ארבע החיות שמסביב לכיסא האלוהים בחזון יוחנן ד 7 חוזר על תיאור ארבעת הכרובים ביחזקאל י 14 (פני האדם, האריה והנשר חוזרים במדויק בחזון יוחנן, ומה שמכונה ביחזקאל כ"פני הכרוב" מוצג בחזון יוחנן כעגל).

5. אנלוגיות נרטיביות

החוקר יהושע ברמן מגדיר את ה"אנלוגיה הנרטיבית" כ"דמיון רב ובולט הן בתחום הלשון והן במוטיבים בין שני סיפורים מקראיים".[1] עושר הקשר הקיים בין סיפורים בתנ"ך הודגם גם על-ידי חוקרים אחרים, כמו משה גרסיאל ויאיר זקוביץ. תופעה זו גם מאפיינת את הקשר בין הברית החדשה לתנ"ך. קיימות תמיד, כמובן, מילים משותפות לטקסטים שונים ולכן יש צורך לנהוג בזהירות בזיהוי לשון משותפת המצביעה על קשר אנלוגי בין סיפורים שונים. בזיהוי הקשר האנלוגי חשוב, למשל, שללשון המשותפת יש פונקציה דומה בשני הסיפורים (ראה את ברמן, שם, עמ' 38). כאשר מזהים את הקשר, הוא מעשיר את הבנת המסר של הסיפור.

דוגמה יפה לאנלוגיה נרטיבית המקשרת בין הברית החדשה לבין התנ"ך והמעשירה את הבנת הסיפור בברית החדשה על רקע התנ"ך, היא תיאור חזרתו של ישוע ממצרים, לשם נלקח על ידי יוסף ומרים מכיוון שהורדוס רצה להרוג אותו. דרך ההבעה בסיפור הזה עוקבת במדויק אחרי הסיפור של חזרת משה למצרים:

 במתי ב המבקש להרוג את ישוע (הורדוס) מת כמו שבספר שמות האנשים המבקשים להרוג את משה מתו. זה כבר יוצר הקבלה בין ישוע לבין משה. בהצגת הסיפור מדגיש מתי עוד הקבלות: מתי חוזר על לשונו של ספר שמות "כי מתו כל-המבקשים את נפשך…", הידיעה על מות המבקשים את נפש ישוע אינה באה ממקור אנושי אלא אלוהי כמו גם ההודעה על מות המבקשים את נפש משה (למשה זה נאמר ישירות מפי ה' וליוסף מפי מלאך), ויוסף לוקח את ישוע ואת אימו כמו שמשה לקח את אשתו ואת בניו. יש, כמובן, גם הבדלים – משה חוזר בשלב הזה למצרים ולעומתו ישוע יוצא ממצרים. אך ברור מדרך הצגת הסיפור בספר מתי שהמחבר מבקש להשוות בין הסיפור הזה לבין קודמו בתנ"ך. אפשר לחשוב על הרבה השלכות להקבלה הזאת, אבל אולי החשובה ביותר היא ההשוואה בין ישוע לבין משה. הקבלה זו באה בתחילת ספר מתי והיא פותחת סדרה של הקבלות שעליהן מצביע מתי במהלך הספר. חשוב מאוד אפוא לזהות את האנלוגיה הנרטיבית הזאת כדי לשים לב למסר שבספר מתי – ישוע הוא הנביא שיבוא כמו משה (דברים יח 15­-19).

לסיכום, סרטטנו כאן בקיצור כמה מן הדרכים שבהן הברית החדשה מקושרת לתנ"ך. לעתים קרובות הדרכים השונות מופיעות זו לצד זו, ויש עוד דרכים וזיקות שלא נגענו בהן. המטרה הייתה להצביע על כמה מן הדרכים העיקריות, כדי לתת טעימה ולהעלות למודעות את חשיבות הקשר הזה להבנת הברית החדשה.

אנחנו רוצים לעודד אותך לקרוא בברית החדשה מתוך הבנה שהרבה מן הסגנון, המחשבה והמשמעות שבה תלויים בקשר העמוק שלה עם התנ"ך. חשוב שהקורא המבקש לקרוא את הברית החדשה ולהבין אותה לעומק, יהיה מודע ורגיש לרבגוניות הקשר הקיים בין הברית החדשה והתנ"ך בכדי לזהות נקודות מגע ולבאר את פשרן.