ויחי: בראשית מז 28 – נ 26
אם היה אפשר לסכם במשפט אחד את צוואת יעקב לבניו אז הפסוק מהאגרת אל הגלטים בברית החדשה, מעביר את המסר בתמציתיות: אַל תִּטְעוּ, בֵּאלֹהִים אֵין לְהָתֵל: כִּי מַה שֶּׁאָדָם זוֹרֵעַ, אֶת זֹאת גַּם יִקְצֹר (ו 7).
כאשר ידע יעקב שהוא עומד למות, אסף את בניו כדי לתת את ברכתו לכל אחד מבניו על פי מעשיו: …וְ֠זֹאת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר לָהֶ֤ם אֲבִיהֶם֙ וַיְבָ֣רֶךְ אוֹתָ֔ם אִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר כְּבִרְכָת֖וֹ בֵּרַ֥ךְ אֹתָֽם (בראשׁית מט 28).
בחלק מן הברכות קשה להבין מה הברכה – זה נשמע יותר כמו אזהרה ואפילו קללה.
למשל, ראובן, שמעון ולוי קצרו את מה שזרעו.
ראובן – חילל את יצועי אביו עם בלהה, ואיבד את הבכורה. זה שאינו יכול לשלוט בתאוותו אינו יכול לשלוט על אחרים.
שמעון ולוי – קצרו כיליון מהאלימות שזרעו בזמנו בשכם, על אונס דינה אחותם, ויעקב ניבא שהם יפוצו בישראל. ואכן שבט שמעון נטמא בתוך שבט יהודה בהמשך, ואילו שבט לוי נותר ללא נחלה (מט 7). אם כי לאחר מעשה העגל כשהתייצבו לצדו של משה כנגד עבודת הבעל, בוטלה הקללה שהטיל עליהם יעקב.
מה אנחנו זורעים? התשובה תגלה לנו מה אנחנו עומדים לקצור!
היה גם קציר מבורך, כמו הברכה המשיחית שניתנה ליהודה.
יהודה מתואר בברכה כגיבור מלחמה הגובר על אויביו ולאחר הניצחון מתקבל בקריאות הודיה: יְהוּדָ֗ה אַתָּה֙ יוֹד֣וּךָ אַחֶ֔יךָ יָדְךָ֖ בְּעֹ֣רֶף אֹיְבֶ֑יךָ יִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֥י אָבִֽיך (מט 8).
התיאור של יהודה כגיבור מתרחב לדימוי שלו לאריה ולאחר מכן מתרחב לדימוי למלך: לֹֽא־יָס֥וּר שֵׁ֙בֶט֙ מִֽיהוּדָ֔ה וּמְחֹקֵ֖ק מִבֵּ֣ין רַגְלָ֑יו…(מט 10).
השבט – מטה המנהיגות יהיה שייך ליהודה, ומבין רגליו – לשון נקייה, לומר שממנו יצאו צאצאים שימשיכו להחזיק ברסן השלטון. ואכן מאז, לאורך כל ההיסטוריה של יהודה, המלוכה עברה מאב לבן בשושלת דוד.
האופק של הברכה לא מסתיים שם אלא ממשיך עד לאחרית הימים:
… עַ֚ד כִּֽי־יָבֹ֣א שִׁיל֔וֹ וְל֖וֹ יִקְּהַ֥ת עַמִּֽים (מט 10). כלומר, השושלת תמשיך ותגיע למלוא המימוש של המנהיגות והסמכות באופן אוניברסלי – כל העמים יצייתו לזה אשר לו המטה.
למי יהיה שייך המטה? למי יצייתו כל העמים?
למשיח שיצא מבית דוד.
זוהי הנבואה הראשונה בתנ"ך על כך שהמשיח יבוא משבט יהודה. אכן, חזרה בתשובה מזכה אותנו לקצור ברכה.
הברכה/נבואה ממשיכה לספר בהמשך – כשיגיע המשיח הוא ירד מן החמור ויקשור אותו לגפן (מט 11).
מעניין שזכריה גם הוא ניבא על כך שהמשיח יבוא רוכב על חמור: גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה מַלְכֵּךְ֙ יָ֣בוֹא לָ֔ךְ צַדִּ֥יק וְנוֹשָׁ֖ע ה֑וּא עָנִי֙ וְרֹכֵ֣ב עַל־חֲמ֔וֹר וְעַל־עַ֖יִר בֶּן־אֲתֹנֽוֹת (ט 9).
לא מפתיע אם כן שישוע בכניסתו לירושלים בחר להגיע כשהוא רוכב על עיר בן אתונות, כדי להצביע בדיוק על הפסוקים שקראנו עכשיו מבראשית וזכריה.
ההמונים שקיבלו את פניו הבינו את פירוש כניסתו על חמור לירושלים וקראו:
”הוֹשַׁע־נָא לְבֶן־דָּוִד! בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה'! הוֹשַׁע־נָא בַּמְּרוֹמִים!“ (בשורת מתי כא 9).
המצטרף לקריאה הזו זורע בשדה מלכות שמים ויקצור חיי עולם!
