אלוהי כל הנחמה

החיים מכים בנו לפעמים קשות, וליבנו נאנק במצבים בהם אנו חשים צורך גדול שמישהו יעמוד לצידנו. אולי אחדים מאיתנו יגידו: "מֵֽאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי" (תהלים עז 3). מחברי התנ"ך והברית החדשה הביעו לעיתים במילים ברורות את הכאב הכי עמוק שלהם. אך הם גם גילו את מקור הנחמה הכי אמינה, עמוקה ואמיתית באלוהים עצמו. כך, למשל, דוד אמר לה' שגם בנסיבות החשוכות ביותר "שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי… בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי" (תהלים כג 4; צד 19).

שאול השליח קורא לאלוהים "אלֹהֵי כָּל נֶחָמָה" (האיגרת השנייה אל הקורינתים א 3). הוא אומר זאת על בסיס דברים בתנ"ך שמורים לנו כי זו מהותו של אלוהים. הוא המנחם אותנו והוא מקור הנחמה: "אָֽנֹכִ֧י אָֽנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַֽחֶמְכֶ֑ם…" (ישעיהו נא 12). ויש קשר הדוק בין הנחמה הזאת לבין העובדה שעונשה של ירושלים על חטאיה הושלם ושעוונה נסלח: "נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם׃ דַּבְּר֞וּ עַל־לֵ֤ב יְרֽוּשָׁלִַ֙ם֙  וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֹנָ֑הּ כִּ֤י לָקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְהוָ֔ה כִּפְלַ֖יִם בְּכָל־חַטֹּאתֶֽיהָ" (ישעיהו מ 1­-2).

בישעיהו סא הדובר אומר דברי נחמה. חשוב לשים לב לקשר בינו לבין דמותו של בן  דוד העתידי אשר יחזיר את מצב העולם לגן עדן (לפי ישעיהו יא) ולדמותו של עבד ה' המשיב את ישראל לה', מושיע גם את הגויים ולוקח עליו את חטאינו (לפי ישעיהו נב 13-נג 12). בין שלוש הדמויות האלו המופיעות בחלקים השונים של ספר ישעיהו יש אלמנטים משותפים, כולל המשיחה ברוח ה' (יא 1­-2; נב 1; סא 1). זה מצביע על כך שמדובר באותה דמות בתיאורים שונים של תפקידים שונים שהיא ממלאת.

בפרק סא הדמות הזאת אומרת דברי נחמה: "ר֛וּחַ אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ יְהוָ֙ה אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים  שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח־קֽוֹחַ׃  לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽיהוָ֔ה וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵאלֹהֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כָּל־אֲבֵלִֽים׃  לָשׂ֣וּם׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֙ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְהוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר". ישוע קרא את המילים האלו בבית הכנסת בנצרת, וכשסיים הכריז "הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם" (לוקס ד 21-18). לפי הברית החדשה, הוא בא לתת נחמה אמיתית.

בישעיהו סא הדמות שבאה לנחם בנחמה אמיתית ממלאת את התפקיד הזה בכוחה של רוח ה'. ואכן, אחד מכינוייה של רוח הקודש הוא המנחם (פרקליטוס ביוונית, ומשמעות המילה היא "מי שנקרא לעמוד לצידנו", כלומר העוזר, הפרקליט והתומך). רוח הקודש היא המחזקת והסומכת, העומדת לצידו של כל מאמין בכל הנסיבות (יוחנן יד 15­-18; אפסים ג 16; פיליפים א 19). רוח הקודש גם עוזרת למאמינים כקהילה, כפי שכתוב על קהילת המאמינים המשיחיים ברחבי יהודה והגליל ובשומרון ש"הִיא נִבְנְתָה וְהִתְהַלְּכָה בְּיִרְאַת יהוה, וְגָדְלָה בְּמִסְפָּר בְּעִדּוּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ" (מעשי השליחים ט 31).

בתנ"ך ובברית החדשה יש דוגמאות לאנשים שבעת סבלם שאבו נחמה מאלוהים ומדברו. כך כתב מחבר מזמור קי"ט "זֹ֣את נֶחָֽמָתִ֣י בְעָנְיִ֑י כִּ֖י אִמְרָֽתְךָ֣ חִיָּֽתְנִי… זָ֘כַ֤רְתִּי מִשְׁפָּטֶ֖יךָ מֵֽעוֹלָ֥ם יְהוָ֗ה וָֽאֶתְנֶחָֽם… יְהִי⁠־נָ֣א חַסְדְּךָ֣ לְנַֽחֲמֵ֑נִי כְּאִמְרָֽתְךָ֥ לְעַבְדֶּֽךָ…" (תהילים קיט 50, 52, 76). שאול השליח אומר על כתבי התנ"ך ש"כָּל מָה שֶׁנִּכְתַּב מִקֶּדֶם, נִכְתַּב לְהַדְרָכָתֵנוּ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ תִּקְוָה מִתּוֹךְ הַסַּבְלָנוּת וְהַנֶּחָמָה שֶׁבַּכְּתוּבִים" (אל הרומים טו 4). אם כן ייטיב לעשות מי שמחפש נחמה אם יפתח את ספר התנ"ך והברית החדשה ויקרא.

מי שאכן מצא את הנחמה שלו באלוהים ידע גם להעביר לאחרים את מה שקיבל. על כך כתב שאול שאלוהים "מְּנַחֵם אוֹתָנוּ בְּכָל צָרוֹתֵינוּ בְּאֹפֶן שֶׁנּוּכַל לְנַחֵם אֶת הַלְּחוּצִים בְּכָל צָרָה שֶׁהִיא – בַּנֶּחָמָה שֶׁנֻּחַמְנוּ אָנוּ מֵאֵת אֱלֹהִים" (השנייה אל הקורינתים א 4). לפיכך, הצרות שלנו יכולות להפוך להיות האמצעי לקבלת נחמה שתעזור גם לאחרים. "מָלֵאתִי נֶחָמָה וַאֲנִי שׁוֹפֵעַ שִׂמְחָה בְּכָל צָרָתֵנוּ… עַל כֵּן, אַחַי, בְּכָל מְצוּקָתֵנוּ וְצָרָתֵנוּ הִתְעוֹדַדְנוּ בָּכֶם בִּגְלַל אֱמוּנַתְכֶם" (השנייה אל הקורינתים ז 4; הראשונה אל התסלוניקים ג 7).

חבריו של איוב לא עברו את מה שאיוב עבר ולכן לא ידעו לנחמו. אליפז חברו של איוב יפה אמר לו: "הַמְעַ֣ט מִ֭מְּךָ תַּנְחוּמ֣וֹת אֵ֑ל" (איוב טו 11), אבל בפועל הוא וחבריו לא ניחמו את חברם הסובל. הם "התפלספו", ביקרו ואף שפטו אותו, עד אשר אמר להם: "מְנַֽחֲמֵ֖י עָמָ֣ל כֻּלְּכֶֽם", והוסיף: "ל֤וּ יֵ֪שׁ נַפְשְׁכֶ֡ם תַּ֤חַת נַפְשִׁ֗י אַחְבִּ֣ירָה עֲלֵיכֶ֣ם בְּמִלִּ֑ים וְאָנִ֥יעָה עֲ֝לֵיכֶ֗ם בְּמ֣וֹ רֹאשִֽׁי. אֲאַמִּצְכֶ֥ם בְּמוֹ־פִ֑י וְנִ֖יד שְׂפָתַ֣י יַחְשֹֽׂךְ" (טז 2, 5-4)". כלומר, אם הם היו במצבו, הוא היה מעודד אותם נכונה. ובשונה מהם, אפילו בחולשתו, אכן ניסה איוב לנחם אותם: "שִׁמְע֣וּ שָׁ֭מוֹעַ מִלָּתִ֑י וּתְהִי⁠־זֹ֝֗את תַּנְח֥וּמֹֽתֵיכֶֽם" (כא 2).

חבריו של איוב מראים לנו איך לא לנחם, אך הבה נתבונן ונלמד מתיאורי נחמת ה' המחבקת כנחמת אם: "כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַֽחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם… וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִֽיגוֹנָֽם" (ישעיהו סו 13; ירמיהו לא 13).

לעומת מנחמי איוב המכבידים, יהונתן, בן שאול, ידע לנחם ולחזק את חברו דוד. דוד ברח מאביו של יהונתן אך כחבר טוב יהונתן יצא אל דוד למקום נידח במדבר, מצא אותו ושם חיזק "אֶת־יָד֖וֹ בֵּאלֹהִֽים" (שמואל א כג 16). יהונתן אולי לא הבין את מצבו של דוד, אבל הוא הפנה את חברו למקור האמיתי של הנחמה והחיזוק – לאלוהי כל הנחמה.

בועז הוא עוד דוגמה לכך שבדיבורים וגם במעשים ניתן לעודד את האנשים השבורים והנואשים. הדבר עולה מדברי ההערכה שאמרה רות האלמנה, הנוכרייה, חסרת הכול, לבועז: "כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל⁠־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ" (רות ב 13).

שאול השליח כתב על חברו פילימון שהוא שימח וניחם באהבתו את שאול, ואת יתר המשיחיים: "אָחִי, הִנֵּה אַהֲבָתְךָ גָּרְמָה לִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְנֶחָמָה, מִשּׁוּם שֶׁהָיִיתָ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ לַקְּדוֹשִׁים" (פילימון א 7).

מי שמנחם כך מגלה שהנחמה היא רב כיוונית, שהרי כל מי שבא לנחם מתנחם בעצמו: "אֱלֹהִים הַמְנַחֵם אֶת הַנִּדְכָּאִים, נִחֵם אוֹתָנוּ בְּבוֹאוֹ שֶׁל טִיטוֹס וְלֹא בְּבוֹאוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם בַּנֶּחָמָה שֶׁהוּא נֻחַם בָּכֶם" (השנייה אל הקורינתים ז 7-6).

כל אחד מאיתנו נקרא להתחזק באלוהים ולתמוך ולחזק את הסובבים אותו, ולפעמים די בכמה מילים או פשוט חיבוק חם ואוהב.

הנחמה מביאה תקווה. זה בולט, למשל, בישעיהו מ. הקריאה לנחם את העם "כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ  כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ" (ישעיהו מ 1­-2) קשורה לקריאה לומר לירושלים לא לפחד עוד לגבי ההווה או העתיד כי אלוהים בא כרועה לקבץ את הצאן האובדות (פסוקים 9­-11). הנחמה מביאה תקווה. וכך גם גילו מחברי הברית החדשה "שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ תִּקְוָה מִתּוֹךְ הַסַּבְלָנוּת וְהַנֶּחָמָה שֶׁבַּכְּתוּבִים" (אל הרומים טו 4).

בזמנים הכי קשים הנחמה האמיתית מפנה אותנו אל אלוהי כל הנחמה.

ד"ר מכרם משירקי

עם יוחנן סטנפילד