פרשות בהר, בחוקותי: ויקרא כה 1 – כו 2; ויקרא כו 3 – כז 34
המילה "יוֹבֵל" מוכרת היום בהקשרים שונים כציון לתקופה של חמישים שנה. רבים מודעים לכך שהיא מופיעה בתנ"ך אך פחות מודעים למשמעות הרבה ולמטען החשוב שכרוכים בה.
שני נושאים מרכזיים בפרשות "בהר" ו"בחוקותי" הם הקשר בין עם ישראל, כקבוצה וכפרטים, לבין ארץ ישראל, ונושא הגאולה. מה שנאמר על שנת היובל מקשר בין שני הנושאים האלה.
שנת היובל מגיעה אחרי שבע שנות שמיטה. על שנת השמיטה אומר ה' אל משה: "וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַיהוָֽה" (ויקרא כה 2). שנת השמיטה היא אם כן כמו שבת לארץ ולתושביה והיא נקשרת באופן סמלי לשבת. שנת היובל מכפילה ומחזקת את הדגש הזה על אזכור השבת, בכך שהיא חלה מדי שבע כפול שבע שנים.
שני דברים חשובים ומפתיעים עולים מתיאור שנת היובל – מועד תחילתה ומה שאמור להתרחש בה:
9 וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃ 10 וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ (ויקרא כה 9-10).
באופן מפתיע שנת היובל לא מתחילה בחודש הראשון אלא בחודש השביעי, ביום הכיפורים. זה משמעותי במיוחד לאור הנעשה באותה שנה – כל יושבי הארץ שצברו חובות והיו צריכים למכור את האחוזה (הנחלה) שלהם, או למכור את עצמם כעבדים, משוחררים לחזור לאחוזתם כשהם פטורים מתשלום!
עולה כאן שאלה. למה ההוראה בשנת היובל היא לשחרר אדם או חפץ ללא כל תשלום כאשר באופן רגיל התורה דורשת תשלום, שנקרא כופר? בדרך כלל מי שהוא קרוב משפחה, אדם שנקרא ה"גואל", יכול "לגאול" את קרוב המשפחה שלו על ידי תשלום כופר. השאלה המתבקשת היא, איזה תשלום מאפשר את שחרור כל מי ששקוע בחובות או נמצא בעבדות בשנת היובל. התשובה טמונה במועד תחילתה של שנת היובל – ביום הכיפורים. ביום הזה ניתן קורבן שדמו מכפר על חטאי העם. הקשר הזה בין יום הכיפורים לקריאת הדרור בשנת היובל מבהיר שהשחרור האמיתי, המיוצג בשנת היובל, בא בעקבות הכפרה שנעשה ביום הכיפורים.
לאור הקשר הזה בפרשות שלנו בין יום הכיפורים והכפרה על חטא לבין השחרור מכל חוב ועבדות שניתן בשנת היובל, מעניין לקרוא את הנאמר על הדמות שעליה נובא בספר ישעיהו פרק סא:
1 ר֛וּחַ אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ יְהוָ֨ה אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח־קֽוֹחַ׃ 2 לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽיהוָ֔ה וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵאלֹהֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כָּל־אֲבֵלִֽים׃ 3 לָשׂ֣וּם ׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְהוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר.
דברי הדמות המדברת בפסוקים אלה מחזירים אותנו להצהרה שבפתיחתה של שנת היובל ביום הכיפורים שבה נקראים לקדש את שנת החמישים ולקרוא דרור בארץ לכל יושביה. איזכור "שנת רצון לה'" מתייחס בבירור לשנת היובל. באופן מופלא הדברים מצביעים על דמות זו כמי שמממשת את שנת היובל ואת הדרור שניתן בה.
לפני אלפיים שנה, בבית הכנסת שבעיר נצרת, קרא ישוע ממגילת ישעיהו את הפסוקים האלה והצהיר באוזני שומעיו "הַיּוֹם נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאוֹזְנֵיכֶם" (לוקס ד 16-21). בכך הצהיר ישוע שהדרור האמיתי, שכרוך בכפרה של יום הכיפורים ושמגולם בדמות שעליה כתוב בספר ישעיהו, מתממש בו.
