דרך להשיג הבנה טובה יותר של ספר או שיר במקרא היא לזהות את המוטיבים שבו ולעקוב אחריהם במהלך היצירה. מוטיב ספרותי הוא רעיון או יחידת משמעות (מושג, מטפורה, רכיב עלילתי) שחוזר במהלך היצירה כמה פעמים, לעיתים גם בדרכים שונות, ושתורם להעברת המסר. קיימים שני סוגים של מוטיבים: אלה שמופיעים בתוך יצירה אחת ואלה שמופיעים ביצירות שונות, ואולי מקשרים ביניהן (אך לא בהכרח). כל אחד מן הסוגים האלה מתאפיין באופן קצת שונה ולכן נתייחס אל כל אחד בנפרד. בכתבה הזאת נתייחס לסוג הראשון: מוטיב שמופיע בתוך יצירה מסוימת.
חוט בתוך מארג
המוטיב נועד לעזור לקורא להבין את המסר של היצירה. הוא סוג של חזרה. החזרה הזו לא בהכרח מתבטאת באותה מילה כדי לסמן את האלמנט שחוזרים עליו, אלא יכול להיות שמילים שונות, סמלים או תיאורים שונים מייצגים את המוטיב במהלך היצירה. דוגמה לכך היא מוטיב 'העיר' בספר ישעיהו שמוצג במילים שונות (קריה, עיר) או בציון שמות מסוימים (ציון, ירושלים, אריאל) או במטפורות שונות (זונה, אם לבנים) ועוד. חזרה זו יכולה להיות פשוטה אבל בדרך כלל היא מבליטה היבטים שונים הקשורים לאותו רעיון ומראה שינוי והתפתחות במהלך היצירה.
יש יצירות שבהן יש מוטיב דומיננטי או כמה מוטיבים שמשתלבים יחדיו באופן בולט. לדוגמה, בספר הושע ישנם שני מוטיבים דומיננטיים: המוטיב של "החקלאי" והמוטיב של "מערכות יחסים" (בעל ואישה, ה' ועמו). ביצירות אחרות יש מארג של מוטיבים ולא ניתן לזהות מוטיב אחד כבולט יותר מהאחרים. דוגמה טובה לכך היא ספר ישעיהו שבו מוטיבים משתלבים יחדיו להעברת המסר (העיר, מערכות יחסים, המלך, העבד, זרוע ה', סגירת העיניים והאוזניים ופתיחתן, ועוד). בכל מקרה, המעקב אחרי מוטיב או מוטיבים במהלך היצירה עשוי לעזור לנו להבין את התפתחות המסר ודרכי ההתבטאות שלו. המוטיב הוא כמו חוט בתוך מארג שבמבט ראשון נעלם וסמוי בתוך המארג כולו אך ברגע שנתפוס את קצהו ונעקוב אחריו הוא יגלה לנו הרבה על מרקם המארג. בדומה לכך, המעקב אחר מוטיב יגלה לנו הרבה על המשמעות ועל המסר של היצירה.
לגלות מוטיב ולעקוב אחריו
בתור קורא, מעקב אחר מוטיב הוא הרפתקה של תגליות. הצעד הראשון הוא לזהות שרעיון מסוים חוזר כמה פעמים במהלך היצירה. לשם כך, כדאי לקרוא אותה כמה פעמים מן ההתחלה ועד הסוף. בקריאה הראשונה נקבל תמונה כללית, אך אם נקרא בעודנו שואלים באופן מודע את השאלה "האם יש דברים שחוזרים על עצמם?" נוכל להתחיל להבחין ברכיבים מסוימים שנדמה לנו שכבר ראינו. כשמסמנים את הדברים האלה, בכתב או מנטלית, נוכל לוודא בקריאות נוספות אם הרושם שנוצר בקריאה הראשונה נכון.
לאחר שזיהינו את קיום החזרה של המוטיב, נוכל להתבונן על שני היבטים של המוטיב שחשובים להבנת תרומתו ליצירה:
- תפקיד המוטיב בכל מקרה ומקרה שבו הוא מופיע.
- האפקט הכללי, או המסר שמעביר המוטיב בדרך שבה הוא מופיע ומתפתח במהלך היצירה כולה.
חשוב מאוד להבין שהדרך להבנה הכללית של המוטיב ושל התפקיד שהוא ממלא (סעיף 2) היא קודם להתבונן בכל מקרה שבו המוטיב מופיע, בהקשרו (סעיף 1). במילים אחרות, השלב הראשון בתהליך הבנת תרומתו של המוטיב למסר של היצירה הוא ביאור תפקודו בכל מקרה שבו הוא מופיע. לאחר מכן נוכל להתבונן בקשר בין המקרים ולבחון את ההתפתחות והשינוי בשימוש במוטיב במהלך היצירה. התבוננות כזאת תאפשר לנו להגיע לליבו של המסר.
יש כמה שאלות שעשויות לסייע לנו בתהליך גילוי המוטיבים והבנת מקומם וחשיבותם ביצירה:
א. מה סוג הקשר בין הופעתו הראשונה של המוטיב והופעתו האחרונה?
ב. היכן הוא מופיע בתוך היצירה? – האם הוא מופיע בכל היצירה או שהוא מודגש רק בחלק ממנה?
ג. באילו דרכים שונות המוטיב בא לידי ביטוי במהלך היצירה? כיצד השימוש במוטיב משתנה במהלך היצירה?
השאלות האלו קשורות זו לזו באופן הדוק ויש לא מעט חפיפה ביניהן, ועם זאת, לכל שאלה תרומה משלה להבנה עמוקה ורחבה על תפקודו, מקומו וחשיבותו של המוטיב ביצירה.
כדי להדגים את החשיבות של כל שאלה, נציג כל אחת בנפרד עם דוגמאות (אם כי קצת מלאכותי להפריד כך ביניהן משום שבפועל השאלות קשורות זו לזו).
א. מהו סוג הקשר בין הופעתו הראשונה של המוטיב והופעתו האחרונה בטקסט הנדון?
השאלה הראשונה יכולה לכוון אותנו אל נקודות חשובות ביצירה שמלמדות אותנו על המסר. דוגמה לכך היא בספר ישעיהו. אחד מן המוטיבים החשובים בספר כולו הוא מוטיב העיר. כאשר נבדוק את סוג הקשר בין הופעתו הראשונה לבין הופעתו האחרונה בספר נגלה דבר מרתק. בפרק א העיר מופיעה לראשונה כעיר (בלשון "קריה") שנהפכה מנאמנה לזונה (יש' א 21). היא מתוארת שם כעיר שהייתה מלאה בצדק אך כעת היא מלאה ברוצחים, שעושרה נהפך לפסולת ומנהיגיה – לסוררים ומושחתים (יש' א 22-23). לעומת זאת, בהופעתו האחרונה של אותו מוטיב בספר, העיר (שעתה מוזכרת כירושלים) נהפכת למקום מלא נחמה, שמחה וכבוד (יש' סו 10 ואילך). המצב של העיר התהפך. עיר נאמנה שהפכה את עצמה לרעה בתחילת הספר מופיעה בסוף הספר כעיר שהרע הועבר ממנה, היא מנוחמת ושייכת לאלוהים. האזכור הראשון והאזכור האחרון של המוטיב עומדים ביחס של היפוך זה לזה ומציבים סימני דרך בקצות הספר. מכאן עולה השאלה בלב הקורא "כיצד קורה ההיפוך הזה?". שאלה זו מושכת אותנו לגלות את התשובה בין הקצוות האלה בתוך גוף הספר.
ב. היכן הוא מופיע בתוך היצירה? האם הוא מופיע בכל היצירה או שהוא מודגש רק בחלק ממנה?
השאלה השנייה חשובה כדי לגלות את זירת התפקוד הפעיל של המוטיב בתוך היצירה. נאמר כאן "זירת התפקוד הפעיל" משום שיש מקרים שבהם מוטיב מופיע בחלק מסוים של היצירה אבל תפקודו באותו חלק שייך למסר הכללי של היצירה, או לנדבך חשוב של המסר הכללי. דוגמה למוטיב שזירתו הפעילה היא הספר כולו היא מוטיב העיר בספר ישעיהו (שכבר הוזכר). מוטיב נוסף בספר ישעיהו שזירתו היא הספר כולו הוא מוטיב הבנים. כמו מוטיב העיר, מוטיב הבנים מופיע לראשונה בפרק א (יש' א 2-3) והופעתו האחרונה נמצאת בפרק האחרון (יש' סו 8-9). גם הקשר בין הופעתו הראשונה של מוטיב הבנים להופעתו האחרונה חוזר על הקשר שראינו במוטיב העיר. בפרק א מדובר בבנים שה' גידל ואשר מרדו בו, ואילו בפרק סו ציון המנוחמת מולידה בנים כמימוש המעשה שהתחיל ה'. הזירה שעליה משפיעים שני המוטיבים האלה היא הספר כולו.
שתי דוגמות, גם הן מספר ישעיהו, של מוטיבים שמצויים בעיקר בחלק של היצירה, אף שתפקידם באותו חלק תורם למסר של היצירה באופן כללי, הם המוטיבים של המלך ושל עבד ה'. מוטיב המלך בספר ישעיהו כולל שלושה צדדים: ה' המלך, מלך מבית דוד, ומלכי האומות. במיוחד מעניין לשים לב ליחס שבין ה' המלך לבין המלך מבית דוד. המוטיב מופיע לראשונה בהצהרה על מות המלך ממשפחת דוד (עוזיהו) ביש' ו 1. באותו פרק הנביא רואה את ה' בהיכלו ומכנה אותו "המלך" (פס' 5). השוואה ומתח נוצרים אפוא בין המלך ממשפחת דוד שהוא בשר ודם, בן תמותה, לבין המלך ה'. קיימת מערכת יחסים בין השניים מפרק ו ועד לאזכור האחרון של המלך מבית דוד בפרק לט. משם ואילך הדמות של מלך ממשפחת דוד אינה מופיעה. כאן עוברת ההתמקדות לדמות אחרת – עבד ה'. ה' מכנה שני אנשים ספציפיים "עבדי" בפרקים כ וכב (את ישעיהו ביש' כ 3, ואת אליקים בן-חלקיהו ביש' כב 20) ואת דוד כ"עבדי" בפרק לז (פס' 35), אבל רוב אזכורי המוטיב מופיעים בין פרק מא (פס' 8) לפרק נג (פס' 11) שבו מופיע האזכור האחרון של עבד ה' ביחיד. בפרקים האלה ברור שהעבד מזוהה כישראל ויעקב אך לעיתים הדמות אינה בהכרח ישראל ואף ברור שאותו עבד "משיב" את ישראל (יש' מט 6). בהמשך הספר, היחיד (עבדִי) הופך לרבים (עבדַי). יש הרבה חומר למחשבה כאן אך דבר אחד בולט מבחינת התיחום בספר. בפרקים ו–לז הדגש הוא על הדמות של המלך מבית דוד, ומפרקים מא עד נג הדגש מושם על הדמות של עבד ה'. מעניין עוד יותר שיש חפיפה בין הדמויות בדיוק בתפר שבין החלקים האלה של הספר, כי ביש' לז 35 דוד, המלך, מכונה "עבדי". לא רק זאת אלא שיש קווי דמיון בין שתי הדמויות – המלך ועבד ה'. שתיהן משוחות ברוח ה' ושתיהן עושות את משפט ה' (יש' יא 1-5, מב 1-4). לכן, במעקב אחר המוטיבים האלה חשוב לשים לב לפרטים הקשורים למקומות שבהם הם מופיעים ביצירה ולדרך שהמוטיבים שונים זה מזה אך לעיתים חופפים.
ג. באילו דרכים שונות המוטיב בא לידי ביטוי במהלך היצירה? האם וכיצד ההתייחסות למוטיב משתנה?
בנוסף לשתי השאלות הקודמות חשוב, כפי שנאמר כבר למעלה, לבדוק את הדרכים השונות שבהן המוטיב בא לידי ביטוי ואת הדרך שבה ההתייחסות למוטיב משתנה או מתפתחת במהלך היצירה, או בחלק של היצירה שבו מופיע המוטיב. יש כאן בעצם שתי שאלות אבל הכוונה שלהן אחת – ללמוד יותר על הדרך שבה המוטיב משרת את המסר ואת העברתו.
לצורך הדגמה אפשר להתייחס למוטיבים שצוינו כבר למעלה. כאמור, מוטיב המלך בספר ישעיהו כולל שלושה מוקדים או רכיבים עיקריים: המלך מבית דוד, ה' המלך, ומלכי האומות. בכל אחד מן המוקדים האלה ניתן לזהות מספר אלמנטים ודגשים נוספים. במסגרת הרכיב של המלך מבית דוד, למשל, יש מצד אחד התייחסות לזמניותם ולכישלונם המוסרי של המלכים, ואף לאי שביעות רצונו של ה' מהם (יש' ו 1, ז 13, יד 28, לט 3-7) ומצד שני התייחסות לנאמנותו של ה' השומר על המלך מבית דוד (יש' ז 2-9) ושמבטיח להקים לו, בבוא העת, נצר שימלוך עד "אין קץ" ויחזיר את הכול למצב של גן עדן (יש' ט 5-6, יא 1-10). הניגודיות הזאת בין אי שביעות רצונו של ה' מן המלכים מבית דוד לבין ההבטחה למלך מבית דוד שיביא את הברכה לעולם, מעלה אצל הקורא שאלה חשובה לגבי זהות אותו מלך.
נוסף על זאת, היחס בין שני אלה מוסיף להשוואה שנעשית בספר ישעיהו בין בני אנוש ומעשיהם (גם אם אותו בן האדם הוא מלך מבית דוד) לבין ה' ומעשיו (בנאמנותו להבטחתו לדוד). בנקודה זו נכנס גם הרכיב שמדגיש כי ה' הוא המלך (יש' ו 5, כד 23, לג 22, מא 21, מג 15, מד 6, נב 7). ההשוואה בין המלך בן התמותה מבית דוד לבין המלך הקדוש שמלוא כל-הארץ כבודו בפרק ו יוצר מתח. אבל למרבה הפלא יש נקודות מגע בין ההבטחה למלך מושלם מבית דוד לבין ההצהרה שה' הוא המלך. נקודות המגע האלה קשורות לאמביוולנטיות בזהות המלך (יש' לב 1, לג 17) או בשילוב מפתיע של הזהויות (יש' ט 5-7, יא 10). אם ניקח את יש' יא כדוגמה, הדמות שנזכרה ביש' יא 1 כ"חטר מגזע ישי ונצר משרשיו" מכונה בפסוק 10 "שרש ישי". לפיכך, אנחנו מגלים שמי שיצא מחלציו של ישי (נצר משרשיו) הוא בו בזמן מי שהעניק לישי חיים! מכל זה עולה שוב התהייה לגבי זהותו של המלך המובטח.
לרכיב המדגיש שה' הוא המלך יש קשר חשוב גם לרכיב הנוסף של המוטיב הזה – מלכי הגויים. וגם ברכיב הזה יש גוונים שונים. ה' רב הכוח ישתמש במלכי הגויים למימוש כוונותיו (יש' ז 17, ח 7, מה 1-6). בחלק הראשון של ספר ישעיהו מודגשת גאוותם ובגללה השפלתם בידי ה' (יש' ז 5-6, י 12, יד 11,4, יט 1-15, כד 21, לו 2-20) ובחלק האחרון של הספר מלכי הגויים יכבדו או ישרתו את ה', את עבדו, את עמו (יש' מט 23, ס 3, 10-11, 16, סב 2). מסתבר אפוא שהנאמר על מלכי הגויים ממלא תפקיד שמבליט את כוחו של המלך ה' ואת הבטחתו לגבי המלך מבית דוד.
דוגמה מספר תהילים
השאלות האלה יכולות לעזור לנו, כאמור, לזהות את המוטיב במקרא, לעקוב אחריו בתוך אותה יצירה ולהתחיל לפענח את חשיבותו ואת תרומתו למסר של היצירה.
להמחשה אפשר לקחת מזמור, שהוא יצירה קצרה יותר מספר.
מזמור כט
מזמור כט הוא דוגמה מובהקת ופשוטה לדרך שבה פועלים מוטיבים. מי שמעוניין לקרוא ניתוח מעמיק יכול לפנות לספרו של יצחק אבישור, "עיונים בשירת המזמורים העברית והכנענית", עמ' 48-75.[1] לצורך ענייננו כאן נצביע על נושא המוטיבים העיקריים.
א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד
הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃
ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃
ג ק֥וֹל יְהוָ֗ה עַל־הַ֫מָּ֥יִם
אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃
ד קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּֽהָדָֽר׃
ה ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃
ו וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃
ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃
ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃
ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת
וּבְהֵֽיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃
י יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃
יא יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃
המזמור מתחלק למבוא של שני פסוקים בעלי שתי צלעות כל אחד, לגוף המזמור ולסיום, שכמו המבוא הוא בעל שני פסוקים שבכל אחד מהם שתי צלעות. ברור מייד שגוף המזמור מחובר ומאופיין בחזרה ודגש על המוטיב של "קול ה'". במבוא ובסיום המוטיב המשותף ביניהם הוא ריבונותו של ה' ושמו מופיע בכל אחת מן הצלעות. אך במבוא יש קריאה ל"בני אלים" לתת לה' כבוד ולהשתחוות לו, כאשר בסיום ה' נותן עוז "לעמו" ומברך את עמו. המזמור עובר אפוא מהכרה בריבונותו ובעוזו של ה' לכך שאת עוזו הוא נותן לעמו. הקשר והשינוי מודגשים בחזרה על שמו של ה' ובאזכור עוזו (פס' 1, 11).
בין המבוא לסיום, המושג "קול ה'" מחבר את כל גוף המזמור המתאר את עוזו של ה' כסערה. המוטיב הזה מביע את הנושא של המבוא והסיום. מחבר ביניהם מוטיב נוסף – כבוד ה'. המוטיב הזה מופיע לראשונה במבוא בקריאה "הבו לה' כבוד שמו" (פס' 2). כאשר בודקים היכן מוטיב זה מצוי בהמשך מגלים אותו בתחילת גוף המזמור במילים "אל הכבוד הרעים" (פס' 3) ובמילים האחרונות של גוף המזמור "ובהיכלו כֻּלּוֹ אֹמר כבוד" (פס' 9). המוטיב של כבוד אפוא פותח וסוגר את גוף המזמור ומחבר אותו למבוא. לפיכך, שלושת המוטיבים שמצאנו (ריבונותו של ה' ועוזו במבוא ובסיום, קול ה' המייצג את עוזו, וכבוד ה') מגדירים יחדיו את הכיוון העיקרי של המזמור ומשתלבים יחדיו כדי ליצור מסר ברור וחזק.
סיכום
המעקב אחרי מוטיבים במקרא הוא כלי חשוב לכניסה אל תוך המרקם הפנימי של היצירה וביאור המסר שלה. עם זאת, חשוב להבין שזה רק כלי אחד מתוך מחסן כלים שבכוחם לעזור לנו כקוראים להאזין למה שיש לטקסט לומר לנו. המבנה של היצירה חשוב גם הוא. כמו כן, גם חזרות מסוגים אחרים חשובות להבנה מעמיקה יותר. כאשר אנחנו כקוראים נשים לב למקומם של המוטיבים, זה יסייע לנו לשמוע את המסר שטמון בטקסט.
[1] י. אבישור, עיונים בשירת המזמורים העברית והכנענית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ט.
