השנה היא שנת שמיטה. מה זאת אומרת?
אלוהים פקד על בני ישראל לתת לאדמה לנוח מדי שבע שנים. ההוראה הזאת מצויה לראשונה בספר ויקרא כה 1–7. ספר דברים טו מוסיף ומדגיש דבר עקרוני להבנת המסר של שנת השמיטה עבורנו:
7 כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵֽאַחַ֤ד אַחֶ֨יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָֽבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵֽאָחִ֖יךָ הָֽאֶבְיֽוֹן׃ 8 כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָֽדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַֽעֲבֵט֙ תַּֽעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ (דברים טו 7–8).
בפסוקים הקודמים לפסוקים אלו, יש הוראה לפטור מי מהעם מכל חוב שהוא חייב (לשמוט את החובות), לצד הבטחה שלא יהיו עניים בקרב העם בארץ ("לא יהיה בך אביון" – פסוק 4). אבל להבטחה הזאת יש תנאי: לשמוע בקול ה' ולשמור לעשות "את כל המצווה הזאת אשר אנכי מצוך היום" (פסוק 5). זאת אומרת, הדרך למצב שבו לא יהיו בינינו עניים קשורה למצווה זו של שנת השמיטה! ואז באה ההוראה (בפסוקים 7–8) שעלינו לחלוק עם העניים את מה שיש לנו, לפתוח את ידינו לעני ולדאוג לו כדי שלא יחסר לו דבר. הכלי למימוש הבטחתו של אלוהים שלא יהיו עניים בארץ הוא… אני בעצמי, אנחנו בעצמנו.
קיים כאן אתגר. קשה לדאוג למחסורו של מישהו אחר כאשר אני יודע שבשנת השמיטה אני לא מגדל אוכל ולכן אולי לא יהיה לי מזון או כסף די צורכי. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה. דבר זה מתאפשר רק כשבוטחים באלוהים:
9 הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִֽהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָֽבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֨יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֨יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ 10 נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹֽא־יֵרַ֥ע לְבָֽבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ 11 כִּ֛י לֹֽא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָֽנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹחַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָֽדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַֽעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ (דברים טו 9–11).
אסור לי לעשות את החשבון ההגיוני והמתבקש בעינינו, ששנת השמיטה קרבה ואולי לא יהיה לי די צורכי. לב העניין הוא: על מי או על מה אני סומך? האם על העבודה שאני עושה והתכנון האנושי? אין ספק שחשוב לעבוד כדי להתפרנס בכבוד ושזו גישה שהמקרא תומך בה ומעודד. אבל כאן, דווקא לקראת שנה שלמה שבה בני ישראל אמורים לא לעבד את אדמתם, הם נקראים לדאוג לאחרים מתוך אמונה באלוהים, שבשעה שהם ידאגו לעניים הוא ידאג להם ויספק את כל צרכיהם.
המצווה לפטור את אחיך מכל חוב מלמדת על אופיו של אלוהים. היא קשורה לנושא חשוב מאוד במערכת הקורבנות. המערכת הזאת כוללת, במקום מרכזי, את מושג הכפרה, שכרוך בו הרעיון של סליחה על חטאים ושחרור מחובות. זה מתאפשר באמצעות מתן תשלום – דם הקורבן, המייצג הקרבת נפש אחרת תחת הנפש של החוטא (ויקרא יז 11). הקשר ההדוק בין השחרור מאשמת החטא הבא דרך כפרה לבין השחרור מחובות בשנת שמיטה, מודגש בעובדה ששנת היובל, השנה החמישים המגיעה אחרי כל שבע שנות שמיטה ובה יש לגאול (לשחרר) כל עבד מבני ישראל ולשמוט חובות (ויקרא כה), נפתחת לא בראשון לחודש הראשון אלא דווקא ביום הכיפורים (ויקרא כה 9), שבו מועלים קורבנות לכפר על חטאי העם כולו.
איך זה קשור לקריאה לתת בנדיבות לעני בשנת השמיטה? הקשר הוא הרצון של אלוהים שעמו ישקף את אופיו ("היו קדושים כי קדוש אני"). אם הוא מוכן לשחרר אותנו מחובותינו אליו (מטפורה לתוצאות החטא שלנו), הוא רוצה שגם אנחנו נתנהג בהתאם. אם הוא סולח – הוא מצפה שמי שנסלח לו יסלח לאחרים (אל הקולוסים ג 13). אם הוא נותן למי שבצורך, הוא מצפה ממי שקיבל ממנו כל כך הרבה לעשות כך גם הוא. המצווה לדאוג לעניים מלמדת אותנו מה חשוב לאלוהים ומלמדת על האופי שלו. והקריאה לתת ביד רחבה גם כאשר אנחנו דואגים שמא לא יהיה לנו מספיק מזון או כסף, מלמדת שרצונו שנכיר אותו באופן אישי ונבטח שהוא לבדו מקור הברכה האמיתית; שהוא נאמן ומחכה לברך את מי שמציב אותו ואת דברו במקום הראשון.
