פרשת אחרי מות ופרשת קדושים: ויקרא טז 1 – יח 30; יט 1 – כ 27
רצף של דברים פעמים רבות אינו מקרי וסתמי אלא טמונות בו חשיבות ומשמעות. הסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות מצמידה יום של עצב ואבל ליום של שמחה וחיים. המעבר חד. אך הוא מכוון ומייצג את מציאות חיינו בארץ. גם בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים" יש חשיבות לסדר של הדברים.
בפרשות הקודמות, חוקי הטומאה והטהרה לימדו אותנו שה' קדוש ושלא ניתן לבוא לפניו טמאים. עתה, מייד אחרי אותם חוקים, מופיע תיאור של יום הכיפורים שמוקדו הוא כפרה על חטאי העם: כִּֽי־בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תִּטְהָֽרוּ (ויקרא טז 30). הכפרה הזאת מושגת דרך דם של קורבן חלופי שנושא בעונש המגיע על החטאים וכך מכפר על החוטאים. אופן הכפרה הזה מודגש גם בתיאור הנעשה באותו היום וגם בהמשך, באיסור אכילת דם: כִּי נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר (ויקרא יז 11).
בהמשך פרשת "אחרי מות" ובפרשת "קדושים", לאחר תיאור דרך הכפרה על החטא, התורה עוברת להתמקד ברשימה של חוקים הקשורים לקדושה. רובם מתייחסים לשלושה נושאים עיקריים: עבודת אלילים וכישוף, חטאים מיניים ועשיית צדק. הדגש, שמופיע בתחילתה של פרשת קדושים (ויקרא יט 2) וגם בתוכה ובסופה (ויקרא כ 8-7, 26), הוא הקריאה להידמות לה' אלוהיכם ולא לבני אדם שסובבים אתכם. הקריאה הזאת להיות קדוש כי ה' קדוש מתבססת על העובדה שבראש ובראשונה ה' הוא שקידש אתכם: 7 וְהִ֙תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃8 וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם (ויקרא כ 7-8).
הסדר הזה בתוכן של הפרשות, של טומאה – כפרה – קריאה לקדושה, אינו מקרי. הוא מעביר מסר חשוב מאוד. אלוהים קדוש ועם זאת חפץ לשכון עימנו. אבל אנחנו לא מספיק טהורים כדי להיות בקשר כה קרוב איתו. אנחנו טמאים, וזקוקים לטהרה. הוא מספק סליחה על החטא וטיהור מן הטומאה באמצעות כפרה שמושגת על ידי הקרבת חיים (המיוצגים בדם). לאחר שאלוהים סולח ומטהר אותנו, הוא קורא לנו ללכת בדרכיו הקדושות ולא בדרכי העולם שסובב אותנו.
למעשה, המסר שרצף זה מעביר לנו הוא מסר שהתנ"ך כולו מעביר בדרכים רבות. הוא ניצב במרכז הנבואות של יחזקאל וירמיהו, שניבאו בתקופת גלות בבל. ביחזקאל פרק לו נאמר שלאחר גלות עם ישראל בעקבות חטאם, ה' יחזיר אותם לארץ – לא בזכות דבר טוב שעשו אלא כדי לקדש את שמו הגדול המחולל בגויים. אז, לאחר שישיב את העם לארץ ישראל, הוא יטהר אותנו מטומאותינו, יסיר מתוכנו את לב האבן וייתן בנו לב בשר ורוח חדשה. רוחו, שתשכון בקרבנו, תאפשר לנו ללכת בדרכיו (יחזקאל לו 22-32). באותה תקופה ירמיהו ניבא שיבוא יום שבו אלוהים יכרות ברית חדשה, שונה מברית סיני שלא יכלה לשנות את הלב. ברית זו תיכתב על הלב ותביא לסליחת חטאים ולהליכה בדרכי ה' ולכך שנדע את ה' באופן אישי (ירמיהו לא 36-30).
זהו המסר של כתבי הברית החדשה! לפיהם, באמצעות מותו ישוע כיפר על חטאינו בדמו, וכמו שיחזקאל וירמיהו ניבאו, כונן ברית חדשה שמביאה סליחת חטאים, שינוי של הלב ואת השתכנות רוחו בקרבנו. היא מוליכה אותנו בדרכיו ומאפשרת לנו לדעת אותו.
לאור פרשות השבוע האלה כדאי לשאול את עצמנו – האם קיבלתי את הכפרה הנדרשת? ואם כן – האם אני מתהלך בקדושה כי אלוהיי הוא קדוש?
