מכרם משירקי

החיים מכים בנו לפעמים קשות, וליבנו נאנק במצבים בהם אנו חשים צורך גדול שמישהו יעמוד לצידנו. אולי אחדים מאיתנו יגידו: "מֵֽאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי" (תהלים עז 3). מחברי התנ"ך והברית החדשה הביעו לעיתים במילים ברורות את הכאב הכי עמוק שלהם. אך הם גם גילו את מקור הנחמה הכי אמינה, עמוקה ואמיתית באלוהים עצמו. כך, למשל, דוד אמר לה' שגם בנסיבות החשוכות ביותר "שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי… בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי" (תהלים כג 4; צד 19)

נרות השמן – המנורות – היו אמצעי התאורה הנפוץ ביותר בעבר. היה זה כלי חרס דמוי צלחת שבעת ייצורו, כשהחומר היה עדיין רטוב ורך, קיפלו את דפנותיו בצורת פיה קטנה, ולאחר שהתייבש נאפה והתקשה בתנור. לאחר מכן שפכו לתוך המנורה שמן זית או שמן צמחי אחר, או שומן מן החי. כפתיל שימש חוט של פשתן או סיבים אחרים שלופף בצורת פתיל, נטבל בשמן מלמטה וקצהו העליון הודלק והפיץ אור…