בזמן שכל לב בעם כואב ואין מי שלא בהלם מהמצב, בזמן קשה ונורא כמו היום, לספר חבקוק יש מסר חשוב. הספר הוא למעשה דו שיח בין הנביא לבין אלוהים שבו הנביא מתחיל במקום מעורער מאוד ומסיים במקום של אמונה וביטחון. אגע בנקודות החשובות בדו שיח הזה ואתייחס לתהליך האישי שהנביא עבר במהלכו.
השיחה פותחת בפרק א 2-4 בשאלה של הנביא לה' לגבי המצב של יהודה. השחיתות, חוסר המוסריות והריחוק מאלוהים גוברים בחברה. הנביא זועק לאלוהים "עד אנה!" הוא רואה את המצב בתוך העם ולא מבין למה אלוהים לא מתערב. "עד מתי אצעק אליך ולא תשמע? אני זועק על הרוע ואתה לא מושיע!" "אלוהים," הוא אומר, "למה אתה פוקח את עיניי לראות את הרע ואתה בעצמך רק מביט ומחריש?"
תשובתו של ה' לא קלה (א 5-11). הוא עומד לעשות משהו בלתי ייאמן. הוא יביא את הבבלים (הכשדים) ככלי שבאמצעותו יטפל במצב הרע של העם. אלוהים אפילו מסביר לחבקוק שהבבלים הם עם אכזר "איום ונורא". הם פזיזים ונועזים, לועגים לכל מי שעומד בדרכם. הם לא מכירים בה׳, ובעזות מצח מייחסים את כוחם ואת ניצחונם לאלוהיהם.
בפעם הבאה שחבקוק מדבר הוא שואל שוב שאלה קשה. איך זה שאלוהים הנשגב, ריבונו של העולם, קדוש וטהור עיניים מלהביט בכל רע, מסכים לכך שהרשע בולע את הצדיק ממנו? הנביא תוהה. אנחנו אומנם לא טובים, ועל כך הוא התלונן קודם, אבל איך ייתכן שהכלי המשמש למשפט רשע עוד יותר? הרי הוא כמו דייג שתופס את כל העמים ברשתו ואז זובח לאליליו ונותן להם את הכבוד להצלחתו. חבקוק זעק לאלוהים בתחילה על הרוע של העם ועכשיו הוא זועק אליו על רוע גדול יותר שמגיע מבחוץ. "אני מחכה לתשובתך!" הוא אומר. "לא אוותר עד שתענה לי" (ב 1).
ואלוהים אכן עונה (ב 2-4). חבקוק מקבל חזון, וה' מורה לו לכתוב אותו במילים ברורות (ב 2). החזון הזה הוא דבר ה' (ראה את ההקבלה בין חזון לדבר ה' בשמואל א ג 1) ולחזון הזה יש מועד. הוא יבוא מהר ושום דבר לא יוכל למנוע ממנו להתממש. אם נראה שהוא מתמהמה – יש לחכות לו, כי הוא בוא יבוא, בדיוק בזמן שאלוהים קבע.
אלוהים אומר לנביא, המתלונן על הרוע של עם ישראל אבל מתקשה לקבל את השלכות הרוע הזה, שהוא יממש את תוכניתו. דבר לא יעצור זאת. התגובה לדברו של אלוהים היא מה שיקבע את גורלו של כל אדם. שתי תגובות מוזכרות: גאווה ואמונה (ב 4). מי שיחיה, שתגובתו מגדירה אותו כצדיק, הוא המאמין במה שאלוהים אומר, ומוכן על סמך האמונה הזאת לחכות למימוש הדבר ובינתיים לחיות באמונה. הביטוי "איש באמונתו יחיה", שכל ישראלי מכיר ושרבים משתמשים בו כדי להצדיק את הגישה ההופכת אמת לדבר אישי ולא אבסולוטי, לקוח ממה שאלוהים אומר בחבקוק ב 4, "צדיק באמונתו יחיה". אין כאן מתן היתר לכל אמונה שהיא אלא הצהרה שיש קשר הדוק בין האמונה בה' לבין צדקה. ואין הכוונה לאמונה כללית בה' אלא אמונה בדברו, במה שהוא אמר והבטיח.
בהמשך השיחה ה' מצהיר שהרשעים, כולל האויבים מבחוץ וגם אלה שבתוך העם שאינם חיים באמונה, סופם נחרץ (ב 5-20). המשפט יגיע, והחזרה על קריאת ה"אוי" משמשת להדגשת ההזהרה. כבוד האדם באשר הוא יושפל וכבוד ה' יתגלה ברבים וימלא את כל הארץ כמו שהמים מכסים על הים (ב 14). רבים בעולם אינם בוטחים באלוהים אלא בדברים שונים ומשונים, ואף מכריזים בקול על ביטחונם בזה. אבל ה' שולט וכולם ישתקו לפניו. יושלך הס (ב 20).
הדבר האחרון שנאמר בדו שיח הזה היא תפילה של הנביא. מה שאלוהים אמר לו שינה לגמרי את תחושתו ואת הבנתו. בתפילתו חבקוק מהלל את ה' על גדולתו ומגלה הבנה לרוגזו על הרוע. עכשיו הוא מתפלל לרחמים (ג 2). הוא מבין שה' יממש את כל מה שאמר לאבות ושהוא פועל כדי להושיע את עמו ולטפל באופן סופי ברשע (ג 13).
בבשורת מתי, משמעות המשפט "יָצָ֙אתָ֙ לְיֵ֣שַׁע עַמֶּ֔ךָ" (ג 13) מתממשת בביאתו של ישוע, שקיבל את השם ישוע "כִּי הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת עַמּוֹ מֵחַטֹּאתֵיהֶם" (מתי א 21). כמו כן, המשפט "מָחַ֤צְתָּ רֹּאשׁ֙ מִבֵּ֣ית רָשָׁ֔ע" (ג 13) קשור לנאמר במזמור קי על מישהו שדוד קורא לו "אדונִי" (ובמתי כב 41-46 ישוע מייחס את זה למשיח ובהקשר לעצמו) ושה' אומר לו לשבת לימינו, ועליו נאמר "מָ֥חַץ רֹ֜֗אשׁ עַל־אֶ֥רֶץ רַבָּֽה" (תה' קי 1, 6). ייתכן שיש גם קשר לדברי אלוהים לנחש בגן עדן – שזרע האישה ימחץ את ראשו (בר' ג 15). התנ"ך מצביע על אחד שיבוא לממש את הדברים האלה והברית החדשה מצביע על ישוע כמי שמגשים אותם. הישועה, סליחת החטאים ותבוסת האויב, באה דרכו.
למרות שבטנו התהפכה בקרבו בגלל מה ששמע, חבקוק הבין ששמחתו לא תלויה בנסיבות ושביטחונו לא צריך להתערער בגלל חומרת המצב (ג 16-19). אפילו אם הכול חרב הוא ישמח בה' כי הוא יודע שהוא נאמן, שהוא יקיים את דברו, ושבעיצומם של כל האירועים הלאומיים והבין לאומיים – ה' הוא מקור כוחו וישועתו. עיניו התמקדו תחילה על הרוע של העם ועל גודל האסון הקרב ובא. עכשיו הוא מביט בה' עצמו ויודע שהוא מעורב, ושבזמן הנכון בעיניו אלוהים יקיים את כל מה שאמר. על כן ביכולתו להכריז:
17 כִּֽי־תְאֵנָ֣ה לֹֽא־תִפְרָ֗ח וְאֵ֤ין יְבוּל֙ בַּגְּפָנִ֔ים כִּחֵשׁ֙ מַעֲשֵׂה־זַ֔יִת וּשְׁדֵמ֖וֹת לֹא־עָ֣שָׂה אֹ֑כֶל גָּזַ֤ר מִמִּכְלָה֙ צֹ֔אן וְאֵ֥ין בָּקָ֖ר בָּרְפָתִֽים׃ 18 וַאֲנִ֖י בַּיהוָ֣ה אֶעְל֑וֹזָה אָגִ֖ילָה בֵּאלֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי׃ 19 יְהוִ֤ה אֲדֹנָי֙ חֵילִ֔י וַיָּ֤שֶׂם רַגְלַי֙ כָּֽאַיָּל֔וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַדְרִכֵ֑נִי לַמְנַצֵּ֖חַ בִּנְגִינוֹתָֽי (חבקוק ג 17-19).
נוכח ההתקפה הרצחנית המתועבת של מחבלי חמאס והמלחמה שבה אנחנו נתונים כעת בישראל, ליבנו זועק. הדו שיח של אלוהים עם חבקוק מלמד אותנו שיעור חשוב לעת שכזאת. כמו הנביא, אנחנו עלולים להסתכל רק על המצב המוסרי של העם, המרוחק מאוד מהמקום שבו אלוהים רוצה שנהיה. טבעי ונכון לכאוב על מצבו של עמנו, וקשה לראות דברים נוראים קורים לנו כשאנחנו מותקפים על ידי אויבים. עם זאת אלוהים חפץ שלא נתמקד רק במה שאנחנו רואים סביבנו אלא שנישא את עינינו אליו. אלוהים הבטיח שיושיע את ישראל, והוא יקיים את דבריו. הוא פועל כדי לקרב אותנו אליו. אל לנו להתמקד במתרחש בפנים ובחוץ אלא עלינו להתמקד בה'. כאשר אלוהים הוא מקור השמחה שלנו – זאת שמחה אמיתית שאינה תלויה בנסיבות. היא לא תלושה מן המציאות כי היא מושתתת על האלוהים שנאמן לעשות בסופו של דבר צדק ומשפט, ולהושיע.
