לך לך: בראשית יב 1 – יז 27
רובנו אוהבים לתכנן את החיים כך שנדע בכל ציון זמן מה היינו אמורים להשיג בנקודה מסוימת: לסיים לימודים, להינשא, לפתח קריירה וכו. שונים מכל זה הם חייו של מי שנענה לקריאתו של אלהים ללכת אחריו ולהתנהל על פי עצתו. בהכרח, סדר העדיפויות משתנה.
קריאתו של אלהים לאברם הייתה לעזוב את המוכר והידוע ולצאת למסע: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ–לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב 1).
אברהם נקרא לעזוב לא רק באופן פיזי את ארצו ומולדתו ואפילו את בית אביו, כלומר, את הדברים הכי קרובים לו, אבל, ובעיקר, את כל מערכת הערכים של העולם הזה. מי שרוצה לחוות את החיים בנוכחות אלהים יתמודד בסופו של דבר עם ההחלטה לעזוב מאחוריו את החיים ללא אלהים.
אלהים קרא לאברם ללכת אחריו ולהתחיל מסע מבלי לדעת בדיוק לאן ומבלי לדעת מתי יסתיים. הקריאה הזו לעזוב את המוכר, את המוסכמות שלנו, את דרך החיים של העולם מסביב, כדי להכיר את אלהים -הקריאה הזו מהדהדת מאז ועד היום.
לכן לא מפתיע למצוא אותה גם בדברי ישוע אל תלמידיו. בבשורה על פי מרקוס מסופר לנו שישוע הָלַךְ עַל שְׂפַת יַם הַגָּלִיל רָאָה אֶת שִׁמְעוֹן וְאֶת אַנְדְּרֵי, אֲחִי שִׁמְעוֹן, פּוֹרְשִׂים רְשָׁתוֹת בַּיָּם, כִּי דַּיָּגִים הָיוּ. אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: לְכוּ אַחֲרַי וְאֶעֱשֶׂה אֶתְכֶם לְדַיָּגֵי אֲנָשִׁים. מִיָּד עָזְבוּ אֶת הָרְשָׁתוֹת וְהָלְכוּ אַחֲרָיו (י 17 – 16). גם הם כמו אברם בשעתו, ויתרו על המוכר והנוח לטובת המסע לדעת אותו, גם אם לא היה להם ברור מה צופן להם העתיד.
אי אפשר להימנע מהמחשבה כמה הקריאה הזו לעזוב הכל וללכת אחרי האדון, היא קשה. כמה קשה לעשות את הוויתורים שאנחנו צריכים לעשות כדי להיות עם אלהים. הנטייה הטבעית שלנו היא להתמקד בויתורים הללו, במקום לראות, שאלהים קורא לנו לא רק לשם הוויתור, אלא, כי יש לו משהו הרבה יותר גדול ממה שנוכל אי פעם להשיג עבור עצמנו בכח שלנו.
למרות המחיר שהיה על אברהם לשלם בויתור על החיים המוכרים לו, הוא זכה לברכה עצומה: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה (בראשית יב 2). הברכה הייתה כה גדולה שהשפיעה גם על הסובבים אותו.
כאשר אלהים במקום הראשון הכל משתנה. למרות הקשיים, אהבת אלהים מציפה אותנו והחיים הפנימיים שלנו נוגעים בחייהם של אלו סביבנו. הויתור והסבל מתגמדים לעומת הברכה.
איך אנחנו מגיבים בחיינו לקריאה של אלהים? האם אנחנו עוצרים בבראשית יב בפסוק הראשון ומתמקדים בויתורים הכרוכים בהיענות לקריאה של אלהים, או ממשיכים לפסוקים הבאים? שם נראה את ההבטחה והברכה שיש לאדון עבור אלו שמוכנים ללכת אחריו.
כך אמר ישוע לתלמידיו: אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֵין אִישׁ אֲשֶׁר עָזַב בַּיִת אוֹ אַחִים אוֹ אֲחָיוֹת אוֹ אֵם אוֹ אָב אוֹ בָּנִים אוֹ שָׂדוֹת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן הַבְּשׂוֹרָה, שֶׁלֹּא יְקַבֵּל כָּעֵת, בַּזְּמַן הַזֶּה, פִּי מֵאָה: בָּתִּים וְאַחִים וַאֲחָיוֹת וְאִמָּהוֹת וּבָנִים וְשָׂדוֹת, עִם רְדִיפוֹת, וּבָעוֹלָם הַבָּא — חַיֵּי עוֹלָם (בשורת מרקוס י 30 – 29).
