פרשת "וזאת הברכה": דברים לג 1 – לד 12
המבנה הספרותי של ספרים, ובייחוד פתיחתם וסיומם, הם בעלי חשיבות. סוף הספר עשוי לחזור על מוטיבים מרכזיים של הספר, להתייחס למה שתואר בספר ולהכין את הקרקע לסיפורי המשך. פעמים רבות סיום הספר יוצר קשר כל שהוא לפתיחת הספר, וכך מביע מסר של סגירת מעגל, מתיר סבך, פותר שאלות, מצביע על היפוך דברים ועוד. פרשת "וזאת הברכה" מסיימת את החומש, שניתן לראות אותו כספר שלם, ואפשר למצוא בה לא מעט מן האלמנטים האלה.
הגענו לסוף התורה וגם לסוף חייו של משה. כמו שיעקב ברך את בניו בסוף חייו (בר' מט), משה ברך את שבטי ישראל לפני מותו (דב' לג 1). הברכה הזאת והכניסה לארץ הן המוקד בסוף חייו של משה וגם בסוף החומש, והוא הובלט בהכרזות "זאת הברכה" ו"זאת הארץ" (דב' לג 1; לד 4). לאור הקשר בין פרקים ל-לב בספר דברים לבין הפרקים הראשונים של ספר בראשית מקבלים שני האלמנטים האלה שבפרשה, הברכה והכניסה לארץ, משמעות שקשורה למסר של ספר התורה כולו.
הברכה לישראל, המפרטת ברכות לשבטים השונים, באה לאחר ההצהרה שהם יעזבו את ה' בפרק לא ובשירת האזינו (לב 1-43) ואחרי ציון הפתרון של אלוהים לחטא העם – הכפרה (בסוף שירת האזינו, לב 43). יש חשיבות בעצם העובדה שניתנת כאן ברכה בדיוק אחרי ציון הפתרון – הכפרה, ובמיקומה בסוף החומש, כי היא סוגרת מעגל מול הברכה של אלוהים לאדם ביום שברא אותו ולפני שחטא (בר' א 28). מיקומה של הברכה בסיום הספר מצהיר אפוא שלאלוהים יש דרך, באמצעות כפרה, להסיר את הקללה שבאה על בני האדם בעקבות החטא ולהחזיר להם ברכה.
גם האלמנט החשוב השני בפרשה, הכניסה והישיבה לארץ, מקבל יתר משמעות בעקבות הקשר לספר בראשית. אלוהים מראה למשה את כל הארץ ואומר לו: זֹ֤את הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֙ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶ֑נָּה הֶרְאִיתִ֣יךָ בְעֵינֶ֔יךָ וְשָׁ֖מָּה לֹ֥א תַעֲבֹֽר.
הסיום הזה לספר התורה מעביר מסר ברור לפיו אלוהים נאמן ויקיים את הבטחותיו, ולמרות חטאי ישראל הוא יברך אותם בתוך הארץ אשר הבטיח להם. התורה פתחה עם אלוהים והיא מסיימת בו. בדומה לכך, גם במבוא ובסיכום לברכות (דב' לג 2-5, 26-29) ההתמקדות היא על ה'. הוא הגדול והוא העושה: אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ (שם, פס' 26).
פרט חשוב נוסף שמצוי בברכה הוא אזכור המלך: וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ (לג 5). האם מדובר על אלוהים או שזהו אזכור של מלך שיקום בעתיד מתוך העם? ייתכן שמדובר על שניהם! מעניין שבכמה שירים אחרים בספרי התורה מוזכר מלך. בשמות טו 18, בשירת הים, זהו ה', ובנבואות בלעם (במד' כג' 21, כד 7) ייתכן שזו דמות אנושית – המשיח. מה שחשוב כאן, בסוף התורה, הוא שבפתח הברכה מוזכר קיומו של מלך בתוך העם.
הברכה, הארץ והמלך הם אלמנטים מרכזיים במסר האחרון של משה ושל התורה. הברכה ניתנת רק דרך ה', כמו שנאמר בסיכום הברכה: אַשְׁרֶ֙יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה… מכאן שהברכה הזאת, שכרוכה בה נוכחות המלך, ניתנת למי שיתוודה בכנות על חטאיו ויבין שלא בכוחו או במעשיו הוא נושע אלא רק בה', ושה' עשה זאת למענו. התורה מובילה אותנו להבנה הזאת ומפנה אותנו בציפייה לכפרה שיעשה לנו ה', ולנוכחות המלך המובטח.
ספרי הברית החדשה מתארים איך המסר הזה של התורה מתממש בדמותו הנפלאה של ישוע.
