פרשת ויקרא: ויקרא א 1 – ה 26
קשר אישי בין אדם לבורא עולם? עשויות להיות לנו מחשבות ותהיות רבות בעניין, אבל בפרשת ויקרא ניתנת לנו תשובה ברורה.
הפרקים האחרונים של ספר שמות מתארים את הקמת המשכן ומסתיימים במראה מדהים של ירידת הענן על המשכן וכבוד ה' שממלא אותו (וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן, שמות מ 34). ה' עשה מעשה לא ייאמן כשהוא בא לשכון בתוך העם. עכשיו, בספר ויקרא, ניתנות הוראות על אופן הגישה אליו.
בפרשת ויקרא מוזכרים כמה סוגים של קורבנות (מנחה, שלמים, חטאת ועוד). המשותף להם הוא דבר מעניין וחשוב – האדם שמביא את הקורבן צריך להביא אותו אישית עד למשכן. זה דורש גם רצון להגיע למקום שאלוהים קבע שיפגוש בו את העם וגם את המאמץ של בחירת החיה המתאימה והובלתה עד למשכן. אבל זה לא נגמר שם! אותו אדם צריך לסמוך ידיים על ראש החיה שהוא מקריב. והכתוב אומר שכך יקבל אלוהים את החיה כמייצגת את אותו אדם – הן את התמסרותו של האדם וההודיה שלו לה' והן אלוהים יקבל את חיי הקורבן כאמצעי לכפר על חטאי האדם. (אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָֽעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃ ויקרא א 3-4).
היו קורבנות ומנחות שהאדם הביא לאלוהים בהודיה ומתוך התמסרותו אליו. קורבן חטאת מועלה כך שבעל החיים מחליף את האדם שחייב בעונש על חטאיו. דמה של החיה נשפך; היא מומתת במקום האדם החוטא בעצמו. הכוהן לוקח את הדם ושם אותו על קרנות המזבח. המעשה הזה מביא לסליחת החטא (וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן מֵֽחַטָּאת֥וֹ אֲשֶׁר־חָטָ֖א וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ, שמות ה 10).
כל זה מצביע באופן מאוד ברור על כך שאלוהים חפץ שהאדם יבוא אליו באופן אישי (ולא רק כחלק מקבוצה) ועל כך שקִרבה לאלוהים דורשת הבנה שאני בעצמי בא אליו, אני בעצמי נותן לו ממיטב מה שיש לי. כמובן שהאדם שבא לפני אלוהים להקריב את קורבנו אמור לעשות זאת מתוך לב מלא אמונה, חרטה על חטאיו והודיה.
קורבן החטאת מלמד אותנו על הרצינות שבה ה' רואה את החטא ושהדרך לסליחת החטא כרוכה במחיר יקר של חיים, במקרה זה חייהם של בעלי החיים המוקרבים, שנושאים בעונש המוות המגיע לאדם על חטאיו, כקורבן חלופי.
כל זה בא לידי ביטוי בדרכים רבות בתנ"ך. בישעיהו נג מופיעה דמותו של עבד ה' שמדומה לרחל, לכבשה לפני השוחט שאינה מגיבה באלימות, שבעצמו לא חטא אך הוא נותן את חייו כקורבן אשם חלופי המכפר עבור אחרים.
ברור שזה הרקע להבנה בברית החדשה לגבי מותו של ישוע. אין זו טעות, ואין זה כישלון. באיגרת אל העברים מותו של ישוע מוצג כקורבן המושלם המכפר על חטא כהגשמה המלאה של הקורבנות המכפרים על החטא בתנ"ך. הסמליות של סמיכת ידיים על ראש הקורבן מצביעה על גישת הלב וההבנה של המקריב: שאותו קורבן תופס את מקומי ונושא בעונשי במקומי. זהו מעשה פיזי שמסמל צעד פנימי של הלב; אמונה אישית בכך שהקורבן הזה מועלה בשבילי אישית ומכפר עליי.
