פרשת כי תצא: דברים כא 10 – כה 19
בין כל הדינים, ההוראות וההנחיות בפרשת "כי תצא" בולט הדגש על אחריות אישית ועל הקשר בין הפרט ומעשיו לבין הכלל של הקהילה.
בפרשה הקודמת הובלטה האחריות של ההנהגה. ניתן היה לחשוב שכל האחריות מוטלת על ההנהגה. אבל לא כך הדבר. באופן חד וברור עולה מן החוקים השונים בפרשת "כי תצא" כל אחד באופן אישי נושא באחריות.
רוב החוקים מתייחסים לשני דברים: קדושה אישית והתנהגות הפרט כלפי זולתו.
אחד מן הנושאים החשובים הקשורים להתנהגות הפרט הוא יחסי מין. בחוקים השונים הקשורים לנישואין או ליחסי מין בין גבר לבין נערה בתולה, העיקרון המשותף הוא קדושת האקט המיני בתוך מסגרת של נישואין (כב 13-23). עיקרון זה נובע מבריאת האדם כזכר ונקבה (בר' א 27) ומהיחס שאלוהים קבע ביניהם לפי פרק ב בספר בראשית.
אין להטיל את האחריות עבור החטאים שלנו על מישהו אחר: לֹֽא־יוּמְת֤וּ אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וּבָנִ֖ים לֹא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֑וֹת אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ יוּמָֽתוּ (כד 16). גם אם יש "נסיבות מקלות" לחטאינו בצורת השפעות של הסביבה או הרקע שלנו, הן אינן מסירות מאיתנו את האחריות המוסרית האישית. אדם מסדום היה יכול לנסות לתרץ את התנהגותו הלא מוסרית בטענה שהשפעת החברה הסובבת גברה עד שלא היה ניתן לעמוד מולה – אבל אלוהים חיפש בכל זאת את מי שלא "נסחף עם הזרם" אלא עשה צדק (בר' יח 16-יט 29). הדוגמה הזאת מדגימה עיקרון שיש בכל המקרא. כל אדם נושא בתוצאות של מעשיו.
עם זאת, מודגש שההתנהגות האישית אינה רק "עניין אישי" אלא שיש לה השלכות כלפי הכלל. במקרה של ההוראה לשמור על ניקיון המחנה הצבאי על ידי עשיית הצרכים מחוץ לתחום המחנה, הסיבה קשורה לטהרה של הכלל ביחסם לה': כִּי֩ יְהוָ֙ה אֱלֹהֶ֜יךָ מִתְהַלֵּ֣ךְ׀ בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֶ֗ךָ לְהַצִּֽילְךָ֙ וְלָתֵ֤ת אֹיְבֶ֙יךָ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְהָיָ֥ה מַחֲנֶ֖יךָ קָד֑וֹשׁ וְלֹֽא־יִרְאֶ֤ה בְךָ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְשָׁ֖ב מֵאַחֲרֶֽיךָ (כג 15). בספרי התורה רק כאן, בבראשית ג 8 ובספר ויקרא כו 12 הפועל "הלך" בהתפעל מתאר את קרבת אלוהים לאדם. הפסוק הזה בפרשה אומר אפוא שלטומאה של הפרט במחנה יש השלכה חשובה באשר לקרבת אלוהים ולעזרה שייתן להם.
התנהגות הפרט כלפי זולתו אמורה גם לבטא רחמים, יושר, אכפתיות וצדק. כך, למשל, אם מוצאים בעל חיים ששייך למישהו אחר יש להחזיר אותו לבעליו או לשמור עליו עד שבעליו יבוא לקחת אותו (כב 1-3). מי שמעוניין להתחתן עם אישה שנלקחה בשבי במלחמה עליו לעשות זאת בדרך מתחשבת, שמבטאת רחמים (כא 10-14). איש אשר נשוי לשתי נשים, שאחת הוא "אוהב" ואחת הוא "שונא" (לפעמים בתנ"ך המילה "שונא" המוצבת לעומת "אוהב" מציינת מידות שונות של חיבה, ולא ממש שנאה), חייב להתנהג בהגינות כלפיה ואם בנה הוא הבכור עליו לתת לו את הירושה (כא 15-17). על כל אחד להתנהג ביושר ולתת עזרה לעני, לגר, ליתום ולאלמנה (כד 14-22). כל אחד צריך לדאוג שעיקרון הצדק ינחה את ניהול ענייניו וביתו. לפיכך – לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃ אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ (כה 14-15). בעבר השתמשו באבן בעלת משקל קבוע כדי לבדוק כמויות ומשקל ולפיהם לתת מחיר מוסכם. כאן מדובר על איסור לשנות את קנה המידה לטובתך באופן שמרמה את הזולת. ההשלכה היא אישית – אם לא תנהג בהגינות, לא יאריכו ימיך, אבל היא גם חברתית וכללית.
רבים מן החוקים בפרשה מאתגרים אותנו לאחריות אישית, לחיים של טוהר מיני ולצדק בהתנהגותנו כלפי הזולת. ולמרות שהאחריות היא אישית מובהר שהתנהגותנו משפיעה על החברה ויש לה השלכות רוחניות לגבי כלל הקהילה.
