טרגדיה וטראומה, הלם, שכול, כאב וסבל – מילים אלו שגורות בפינו מאז ה-7 לאוקטובר, ״השבת השחורה״. ולא בכדי. איך אנחנו יכולים להתמודד עם מצב קשה שכזה?
לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד. עַד-אָנָה יְהוָה, תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח; עַד-אָנָה, תַּסְתִּיר אֶת-פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי. עַד-אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת, בְּנַפְשִׁי—יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם; עַד-אָנָה, יָרוּם אֹיְבִי עָלָי. הַבִּיטָה עֲנֵנִי, יְהוָה אֱלֹהָי; הָאִירָה עֵינַי, פֶּן-אִישַׁן הַמָּוֶת. פֶּן-יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו; צָרַי יָגִילוּ, כִּי אֶמּוֹט. וַאֲנִי, בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי– יָגֵל לִבִּי, בִּישׁוּעָתֶךָ: אָשִׁירָה לַיהוָה, כִּי גָמַל עָלָי.
מזמור יג מבטא היטב את תחושותיו של מי שסובל ומתייסר במשך תקופה ממושכת שנראה כאילו אין לה קץ. אך הוא לא נשאר במצב הזה אלא עבר תהליך שנוכל ללמוד ממנו. זהו מזמור קצר המתחיל בזעקה ובתלונה, עובר לתחינה, ומסתיים בהבעת ביטחון ושמחה. לכל שלב יש חשיבות בפני עצמו וסדר ההתקדמות משלב לשלב הבא משמעותי בנוגע ללקחים שניתן ללמוד מן המזמור.
הזעקה (2-3)
השלב הראשון, והקריטי, הוא זעקה! דוד, שלפי הכותרת הוא המשורר, פותח בשאגת כאב כי הוא חש שאלוהים נטש אותו לחלוטין. השאלה "עד מתי?" ("עד אנה?") חוזרת ארבע פעמים וחושפת תחושה עמוקה שאין סוף למצב הקשה. אין זו פגיעה שגורמת לכאב חולף. המחבר כבר איבד את תחושת הזמן לגבי הצרה שבה הוא מצוי והכאב שהוא חש עמוק, בלתי נסבל, וללא הפוגה.
אופי השאלה החוזרת מצביע על כך שאין אלה מילים שנאמרות בשקט. השאלה פורצת ממקום עמוק וכאוב – והיא מובעת בצעקה. ואין פלא, משום שדוד חש שאלוהים נטש אותו לחלוטין. "אלוהים", הוא צועק, "שכחת אותי והסתרת ממני את פניך! אני מרגיש עזוב ובודד. לא הגנת עליי! השארת אותי ללא עזרה, ללא הגנה וללא נחמה" (עַד־אָ֣נָה יְ֭הוָה תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה׀ תַּסְתִּ֖יר אֶת־פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי? – פס׳ 2). אין זאת פנייה מאופקת ומנומסת לאלוהים אלא זעקת לב אמיתית, פתיחת פצע עמוק שלא משאירה ספק לגבי מה הוא מרגיש.
הוא ממשיך לשפוך לפני אלוהים את תחושותיו ומחשבותיו. "אני מחפש כל מיני פתרונות ועצות שיקלו עלי, אך ללא הצלחה. היגון והייסורים הפנימיים מתגברים עליי באופן יום יומי" (עַד־אָ֙נָה אָשִׁ֪ית עֵצ֡וֹת בְּנַפְשִׁ֗י יָג֣וֹן בִּלְבָבִ֣י יוֹמָ֑ם? – פסוק 3). התחושה של עינוי פנימי נובעת למעשה ממצב שבו קיים גורם לכאב שלא מניח לו, וחותר למפלתו. לכן, דוד מביע לפני ה' את תלונתו ואת תחושת חוסר האונים שלו אל מול אויב אכזרי שמתגבר עליו ומתגאה בכך שהוא חזק מממנו (עַד־אָ֓נָה׀ יָר֖וּם אֹיְבִ֣י עָלָֽי? – פסוק 3).
הזעקה והתלונה הזאת עשויה להישמע לנו כהתרסה, כהעזת פנים אל מול אלוהים. שהרי אלוהים נאמן ויודע הכול. איך אפשר לחשוב שהוא שוכח? ועוד לשאול אותו בכאב "עד מתי?!" אין ספק שדוד ידע את כל זה, אבל בגלל המצב שהוא נתון בו אין הוא מסוגל לפנות לאלוהים באופן רגוע. כנותו בהבעת הכאב, השאלות והספקות היא אשר מאפשרת לו להמשיך הלאה. הוא לא ניסה להסתיר משהו, לדחוק את הכאב לפינה, או "לשלוט בעצמו", אלא שפך את ליבו בפתיחות לפני ה'. הוא פתח את הלב באמת מבלי להסתיר דבר ממה שחשב והרגיש. והוא עשה את זה ישירות אל מול אלוהים.
העובדה שדוד לא נשאר בשלב התלונה מצביעה על כך שכוונתו הייתה באמת להביע את תחושותיו הכאובות ולא לשקוע בהן עד כדי "טביעה". יש לו קשר אישי עם אלוהים, ולפיכך, הוא דווקא בוחר להביע לפניו בכנות את עומק ייסוריו, וזה מאפשר לו לעבור מזעקה לתפילה. אלמלא כן הוא לא היה מגיע לבקשה מאלוהים כי בליבו הייתה נותרת זעקה עמומה אך משתקת.
התפילה (4-5)
דוד פרק מליבו את תלונתו. קודם לא היה ביכולתו לדבר עם אלוהים בשקט, אלא רק לזעוק אל אלוהים את שאלותיו ועוגמת נפשו. המצב אומנם נשאר כפי שהיה, אבל עכשיו, לאחר שהביע את הכול, הוא מסוגל להתפלל. ולכן הוא מבקש עכשיו מאלוהים שלושה דברים: להביט אליו (שהרי הוא הרגיש שה' הסתיר ממנו את פניו), לענות לו, ולהאיר את עיניו (הַבִּ֣יטָֽה עֲ֭נֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י הָאִ֥ירָה עֵ֜ינַ֗י פֶּן־אִישַׁ֥ן הַמָּֽוֶת).
ראשית דוד מבקש שאלוהים יפנה אליו ויתייחס אליו ואל מצבו ברחמים, יגן עליו ויעזור לו (הביטה) ושיענה לו (ענני). אך כאן אנו גם שומעים לראשונה שדוד קורא לו "אלוהי". זה חשוב לאין שיעור. דוד לא זועק לאל שאינו מאמין בו, או לאל שנראה לו מרוחק ושאין איתו קשר. הוא שופך את הלב בכנות לפני מי שאיתו הוא נמצא במערכת יחסים אישית ושאותו הוא מכבד כאלוהיו. לפיכך, הבקשה אינה רק שאלוהים יגיב אלא גם ש"יאיר את עיניו" – שיפעל בתוך דוד לחזק ולעודד אותו (התחזקותו של יונתן מאכילת הדבש מתוארת בשמ"א יד 27, 29 במילים "אורו עיניו", ולעומת זאת העדר "אור עיניים" במזמור לח 11 הוא סימן של לב מדוכדך וחוסר כוח). בפנייה הזאת לאלוהים דוד כבר יודע, ואומר זאת כאן באופן ברור, שללא עזרתו של אלוהיו הוא חסר תקווה. לכן הוא אומר עכשיו שאם אלוהים לא יעזור לו הוא ימות ואויבו ישמח שהוא גבר עליו (…פֶּן־אִישַׁ֥ן הַמָּֽוֶת׃ פֶּן־יֹאמַ֣ר אֹיְבִ֣י יְכָלְתִּ֑יו צָרַ֥י יָ֜גִ֗ילוּ כִּ֣י אֶמּֽוֹט).
התפילה הזאת, שכוללת את הודאתו של דוד בתלותו המוחלטת באלוהים ובעזרתו, לוקחת אותו עוד צעד קדימה. תוך כדי הבקשה הוא נזכר מי הוא אלוהים. עיני ליבו, שהיו נעוצות בכאב ובקושי שלו, פונות עתה אל מעבר למצבו הנוכחי, אל האלוהים. הוא נזכר שאלוהים נאמן, רחום וחנון, ומושיע את מי שפונה אליו ותולה בו את כל תקוותו. שינוי המיקוד, מן הכאב לאלוהים, הוא אשר משנה לו את תחושות הלב ומעורר בו את האמונה.
הביטחון והשמחה (6)
עכשיו דוד נושא את קולו בשיר. שפיכת הכאב שלו לפני ה' ובעקבותיה הפנייה שלו לאלוהים בתחינה הזכירה לו מי הוא אלוהים. למרות הנסיבות הוא מכיר את ה' ויודע מה אופיו. לכן, חרף המצב, הוא פוצח בשיר ומכריז שיבטח בחסדו של אלוהים (וַאֲנִ֤י בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֘…). החסד הוא האהבה הנאמנה של אלוהים, אינו תלוי בנו או במצב שלנו, והוא ניתן למי שפשוט מוכן להאמין. דוד מכריז שהוא יבטח בחסד הזה. זהו צעד מכריע. הוא חדל להסתכל על האויב או על חולשתו שלו. הוא סומך על האהבה של אלוהים שניתנת גם מבלי שאנו ראויים לה. זהו יסוד איתן לביטחון. יהא אשר יהא המצב, הקושי, הטרגדיה שעברנו, החסד הזה של אלוהים הוא בלתי מעורער. משום שכבר שפך לפני אלוהים את היגון המאפיל על עיניו ומכסה את ליבו בערפל כבד, ופנה אליו באופן שהזכיר לו מי הוא אלוהים, ליבו עכשיו יכול לשמוח בכך שאלוהים הוא מושיע (יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּֽישׁוּעָ֫תֶ֥ךָ). "ישועה" היא הצלה ממצב שממנו אי אפשר להינצל ללא עזרה חיצונית. וכך, עובר דוד ממצב שבו הוא זועק "עד מתי" למצב שבו הוא שר כי הוא יודע שאלוהים חפץ בטובתו וחרף כל הרע שקורה לו – לאלוהים יש חסד עבור הבוטח בו. זהו ביטחון המבוסס על עצם מהותו של אלוהים ועל כך שהוא פועל לטובת הפונה אליו (אָשִׁ֥ירָה לַיהוָ֑ה כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי).
מזמור יג ואני
המזמור הזה פותח לנו צוהר אל תוך ליבו של מי שעבר חוויה שפגעה בו עמוק ושגרמה לו דאבון לב מתמשך ומייסר כל כך, עד שלא היה יכול לתאר לעצמו שיצא ממנו. אך המזמור גם מראה לנו שהוא נחלץ ממנו ושתחושות ליבו ונקודת המבט שלו השתנו. במזמור מסופר על תהליך היציאה מן היגון בחמישה פסוקים בלבד. אך כמובן שאין זה אומר שמדובר בעניין פשוט. יחד עם זאת התהליך הזה מתווה לנו דרך.
הדבר הראשון והמכריע הוא הזעקה! לבטא בכנות, באופן ברור ומלא את הכאב, האכזבה, ההלם, הפחד, התחושות, הכעס וכל דבר אחר שמצוי מתוכנו. אך אין מדובר בסתם לצעוק לחלל האוויר. דוד הפנה את הכול לאלוהים. הוא הטיח בו את ההאשמות הקשות שקיננו בתוכו. וכן, גם אני חייב לפרוק את תחושותיי ולפתוח את הלב לפני מישהו. אחרת הכול יבעבע וימשיך לתסוס עמוק בלב באופן שישפיע על הכול מבלי שאני שולט בו. רק כשאני זועק בכנות ומבטא את הכאב, אוכל להמשיך הלאה ולא להישאר במבוי סתום. דוד עשה זאת ישירות אל אלוהים – ואין ספק שאלוהים, יותר מכל אחד אחר, מוכן לשמוע את הכאב שלי. אחרי שאני שופך בכנות את הכול לפני אלוהים, וקורא לו באמת "אלוהיי", אני מסוגל לפנות אליו בתפילה. וזה מעלה את השאלה: האם אני מכיר אותו? למי שמתקנא בקשר הקרוב של מחבר המזמור עם אלוהים, מומלץ להמשיך ולקרוא בספרי המקרא, שמבהירים שאלוהים חפץ שנכיר אותו באופן אישי ומצביעים על הדרך.
ומי ששם את מבטחו בחסד של אלוהים וסומך על מה שספר המקרא מלמד על אודות נאמנותו למי שחוסה בו (מזמור א 12), יוכל גם לשיר לו. וַאֲנִי, בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי– יָגֵל לִבִּי, בִּישׁוּעָתֶךָ: אָשִׁירָה לַיהוָה, כִּי גָמַל עָלָי!
