פרשת ניצבים, פרשת וילך: דברים כט 9 – ל 20; לא 1-30
לעיתים קרובות הסיום של ספרים טובים עוזר לקורא להבין את הספר כולו. הסוף יכול להשלים או להבהיר מה שלא היה מובן, או, להבדיל, להפתיע ולשפוך אור אחר על כל מה שקראנו עד עכשיו. שני המצבים האלה נכונים לגבי ספר דברים.
פרשת "ניצבים" מסיימת את גוף ספר דברים בהצהרה כי עתה, זמן קצר לפני הכניסה לארץ, כל העם ניצב לפני ה', מתחייב לברית שה' כורת איתם ומקבל על עצמו גם את התוצאות של חוסר מילוי הצד שלהם (דברים כט 9-28). לפי ההמשך בפרק ל, העם יוכל לחזור בתשובה במקרה שיפרו את הברית ויסבלו כתוצאה מכך גלות מן הארץ (ל 1-10).
בפרק ל פסוק 15 מופיע משפט מפתח: רְאֵ֙ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע. משפט זה ממלא שני תפקידים. ראשית, הוא חוזר על התבנית של משפט משמעותי בפתיחת הספר: רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ (א 8). כך הוא יוצר מעין מעטפת יחד עם פתיחת הספר וגורם לנו לצפות לכך שמדובר בסיום. שנית, הוא מזכיר את פתיחת ספר בראשית, את עץ החיים ואת עץ הדעת טוב ורע שאלוהים הזהיר שהאוכל ממנו מות ימות (בר' ג 3, 24). הקשר הזה עם בראשית ג יוצר רושם שכניסת עם ישראל לארץ מוצגת כשהיית האדם בגן עדן!
כך נראה שספר דברים מגיע לסיום הולם ומתאים ושהמסר שלו הוא שעם ישראל ילך בדרך שבה ה' מצווה וישמור על הברית שאלוהים כרת איתם ביציאת מצרים (בסיני) ולפני הכניסה לארץ. אבל לא כך הדבר. מחכות לנו שתי הפתעות בסוף. הראשונה היא הפתעה רעה, אפילו נוראה, והיא כלולה בפרשת "וילך". ההפתעה השנייה מחכה לנו בפרשת "האזינו".
אחרי כל הקריאות בספר לשמוע לה' וללכת על פי מצוותיו, אלוהים עצמו מודיע דבר מחריד: שעם ישראל לא ילך אחריו אלא יעזוב אותו (לא 16). יתרה מזו, הוא מספר לנו גם למה! כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֙ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי (לא 21). יש רק מקום אחד אחר בכל ספרי התורה שבו מוזכרת המילה "יצר" והוא בתיאור מצב האנושות לפני המבול (בר' ו 5), שם כתוב: וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם. בשני המקומות "יצר" מציין את נטיית הלב ובשני המקרים הנטייה הזאת רעה וחוטאת. אלא שבבראשית מדובר על האנושות כולה וכאן, בדברים לא, מדובר בעם ישראל. הבעיה היא אותה הבעיה – נטיית הלב לחטא.
ועתה, בהקשר הזה של זיהוי הבעיה של החטא הכלול ביצר לב האדם, פרשת "וילך" מראה לנו את חשיבות התורה ואת תפקידה. ספר התורה אשר משה כתב כה חשוב, שאחרי שעם ישראל נכנס לארץ, הכוהנים מצווים לקרוא אותו לכל העם, כולל ילדים (לא 13-11). זאת הדרך היחידה שבה הדורות הבאים ילמדו מה אמר ה'.
משה הורה ללווים, נושאי ארון הברית, לשים את ספר התורה לצד ארון הברית: וְהָֽיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד (לא 26). הוראה זו ניתנה בהקשר של ההכרזה שה' יודע את יצר העם ויצר זה יגרום להם לחטוא נגדו. ספר התורה, אפוא, מתפקד כעדות החושפת את חטא העם.
גילוי זה משנה את ההבנה שלנו לגבי ספר התורה בכלל וספר דברים בפרט. היה ניתן לחשוב עד פרק ל שזהו פשוט ספר שתפקידו לתת הוראות. אבל עכשיו, בסיומו, מתגלה שתפקיד ספר התורה הוא להעיד נגדנו, להיות עד לכך שלא הצלחנו לקיים את המצוות של ה' ולא אהבנו אותו או יראנו אותו. והרי זה בדיוק מה שאומר שאול השליח על תפקיד התורה באיגרת אל הרומים פרק ו, ואין ספק ששאול הסתמך על סוף ספר דברים.
בפרשת "האזינו" נראה שיש לאלוהים עצמו פתרון. אבל חשוב להבין את הבעיה לפני שמגיעים לפתרון. הבעיה האמיתית שלנו היא יצר הלב החוטא. אין לנו פתרון לבעיה זו. הפתרון צריך לבוא מאלוהים.
