היופי והעוצמה של שירה תנ"כית – וקצת הדרכה לקריאתה

כולנו מכירים ודאי את המצב שבו ניגשים לקרוא מזמור מספר תהילים, וחשים במהרה תסכול מפני שקשה לנו להבין את הכתוב. אין ספק שהעברית בתנ"ך, ובעיקר בשירה התנ"כית / המקראית, היא לא העברית של היום וגם הסגנון שלה שונה ממה שאנו רגילים אליו. אבל אל תתייאש! השירה התנ"כית טומנת בחובה אוצרות שברגע שתטעם מן היופי והעוצמה שלהם, אין ספק שתרצה לגלות עוד ועוד. אולי זה ידרוש מעט עבודה… אבל השכר יהיה שווה את המאמץ. לכן נצביע כאן על כמה דברים שכדאי לשים לב אליהם כשניגשים לקרוא שירה תנ"כית, בתקווה שזה יעזור לך להרחיב את אופקי ההבנה.

העיקרון הוא לתת לטקסט להדריך אותנו למשמעות שלו.

חשוב גם לציין שהשירה בתנ"ך לא מוגבלת לספר תהילים. יש שירים גם בספרים מקראיים אחרים, למשל, יש כמה שירים בתורה, שירת דבורה בשופטים פרק ה, תפילת חנה בשמ"א ב 1­-10, ועוד. נוסף על כך, יש ספרים בתנ"ך שנכתבו בשלמותם או בחלקם בסגנון שירי (לא מעט מספרי הנביאים האחרונים, משלי, איוב). בכל אלה צפון מטמון שמחכה לגילוי.

מה זאת שירה?

תחילה יש להתייחס לשאלה בסיסית אך חשובה: מה הופך טקסט ספרותי לשירה? יש, כמובן, הרבה דעות של חוקרי ספרות בעניין הזה גם לגבי שירה ככלל וגם לגבי שירה תנ"כית. עם זאת, ניתן לזהות כמה רכיבים שמסמנים בדרך כלל טקסט כטקסט שירי:

תמציתיות – שירה בדרך כלל מנוסחת בתמציתיות וזה נכון גם לגבי השירה בתנ"ך. המסר מועבר במעט מילים, להבדיל מפרוזה. לכן יש משקל רב להבנת כל מילה ולהבנת מקומה בהקשר. ההבדל הזה בין שירה לפרוזה בולט בהשוואה בין הדרך שבה סיפור סיסרא מובע בפרוזה ובין ביטויו בשירה:

פרוזה:

וַיֹּ֧אמֶר אֵלֶ֛יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם כִּ֣י צָמֵ֑אתִי

וַתִּפְתַּ֞ח אֶת־נֹ֧אוד הֶֽחָלָ֛ב וַתַּשְׁקֵ֖הוּ וַתְּכַסֵּֽהוּ׃   שופ' ד 19

שירה:

מַ֥יִם שָׁאַ֖ל

חָלָ֣ב נָתָ֑נָה

בְּסֵ֥פֶל אַדִּירִ֖ים הִקְרִ֥יבָה חֶמְאָֽה׃    שופ' ה 25

 התמציתיות מתבטאת בשירה התנ"כית באמצעים הספרותיים של תקבולת ומטפורה.

תקבולת – אי אפשר לקרוא את השירה שבתנ"ך מבלי לשים לב לאמצעי הספרותי הנקרא תקבולת, שהיא מעין הקבלה בין שתי צלעות (ולעיתים גם יותר). התקבולת אינה מוגבלת לשירה אך שימוש תדיר בה מאפיין במיוחד את השירה. נחזור לעניין הזה בהמשך.

מטפורה (ובאופן כללי – דימוי) – השירה מאופיינת בלשון פיגורטיבית. מטפורה היא "מפגש גומלין בין שתי מחשבות או מושגים מתחומים שונים, האחד עיקרי והאחר משני. או במילים אחרות, מטפורה היא 'הַמְשָׂגה' של תחום חשיבה אחד במונחים של תחום חשיבה שונה ממנו" (שמעון זנדבק, מַזֶּשִּיר: מדריך לשירה, כתר הוצאה לאור 2002, עמ' 41­-42). נחזור בהמשך גם לנושא הזה.

איחוי – יחד עם תמציתיות, השירה מאופיינת באיחוי חלקיה. החלקים השונים, והאמצעים הספרותיים השונים, יוצרים בזכות הסמיכות והמגע שביניהם זיקה שדורשת מאיתנו כקוראים לחשוב על טיבה ועל המסר שהיא מציגה.

ייחודיות – מאוד חשוב להכיר בייחודיות של כל שיר וכל טקסט שירי. זהו מאפיין שחל על כל דרכי הביטוי והאמצעים הספרותיים שנעשה בהם שימוש בשיר. אחד ממבקרי הספרות הכללית (מיכאל ריפאטר) קורא לייחודיות הזאת "תת-הצופן" של השיר, מעין שפה מיוחדת של השיר שהקורא צריך לשים לב אליה כדי שהשיר ידבר בעד עצמו ושלא נכפה עליו תבנית של שיר אחר או מחשבה קבועה מראש. המאפיין הזה דורש מהקורא רגישות לדרכים המיוחדות שבהן אותו שיר מתבטא ולכן, הוא מגביר גם את ההתרגשות והעניין משום שכל שיר מכיל עולם של תגליות ייחודיות.

אם כך, כיצד קוראים שירה תנ"כית?

בשל המאפיינים הנזכרים לעיל של השירה התנ"כית חשוב מאוד לקרוא אותה בצורה שתיקח אותם בחשבון. לפיכך, יש לבחון בעת הקריאה את המילים הבודדות, את דרך הרכבתן ואת התמונה השלמה שיוצר השיר בשלמותו.

1. לבני הבנייה – מילים

השיר מורכב ממילים. לפעמים כוח המילה מתבהר רק במסגרת יחסיה עם המילים האחרות שמסביבה, ולפעמים בכוחה של מילה אחת להיות מפתח הפותח חדר או בית אוצר של משמעות. הקורא בכל סוג של ספרות צריך לקרוא את המילים ולהיות ערני למשמעותן ולתרומתן בהקשרן. זה נכון במיוחד בשירה, שאחד ממאפייניה הוא העברת מטען גדול במעט מילים. תכונה זו של השירה מגבירה את הצורך לרגישות כלפי משמעות המילים ותפקידן.

• משמעות המילה – בפני עצמה ובהקשרה

למילים יש משמעות מילונית המופיעה בהגדרותיהן במילון. בלא מעט מקרים יש למילה גוונים שונים במשמעותה ואף כמה משמעויות. יכול להיות גם, בנוסף למשמעות המילונית, שיש למילה משמעות לוואי (קונוטציה), ולפעמים יותר מאחת. אלו המשמעויות ומשמעויות הלוואי הקשורות למילה באופן אסוציאטיבי בהקשרים תרבותיים שונים. מאוד חשוב כבסיס להבנת השיר לבדוק את משמעויות המילים הבודדות.

בקריאת שירה תנ"כית חשובים שני גורמים:

• • הלשון התנ"כית

חשוב מאוד שישראלים הקוראים את התנ"ך יזכרו שהשפה השתנתה, גם מבחינת רכיבים דקדוקיים וגם מבחינת משמעותן של מילים רבות. אך אין צורך לחשוש שמא אתגר הבנת לשון המקרא קשה מדי. יש לך בסיס טוב בזכות העברית שאתה יודע (למרות השוני בין העברית המודרנית לעברית המקראית) ועם קצת השקעה אפשר לצלול לעומק ולגלות אוצרות מעניינים ובעלי משמעות רוחנית. מבחינת הבנת המילים חשוב לבדוק את משמעותן במילון תנ"כי, בקונקורדנציה לתנ"ך של א' אבן שושן, בה מופיע ליד כל ערך הסבר קצר על משמעות המילה, או בספרי עיון וכלי עזר אחרים.

כלי עזר כאלה יעזרו מאוד בהבנת הנקרא. מאמר קצר נפרד יוקדש לשימוש במילונים ולקסיקונים.

• • הגורם השירי

בשירה המחברים משתמשים במילים בדרכים מיוחדות, לפעמים בדרכים יוצאות דופן, חריגות או אפילו חדשניות. משום כך, מי שקורא שירה צריך להיות ערוך להפתעות ולקריאת כל מילה במחשבה שאפשר שיפגוש שימוש מיוחד במילים. זה מביא אותנו לנקודה הבאה.

כאמור, חשוב להבין את משמעות המילה, וגם חשוב מאוד לבחון את הקשרה של המילה כדי להבין כיצד היא מתפקדת באותו מקום. אפשר לקחת כדוגמה את המילה "ללכת". המשמעות המילונית של המילה היא להתקדם באמצעות הרגליים, לבוא, לעזוב. אך בהקשרים שונים יש לה משמעויות נלוות שונות והיא מתפקדת באופן שונה:

1. שָׂ֭מַחְתִּי בְּאֹֽמְרִ֣ים לִ֑י    בֵּ֖ית יְהוָ֣ה נֵלֵֽךְ׃
   עֹֽ֭מְדוֹת הָי֣וּ רַגְלֵ֑ינוּ    בִּ֝שְׁעָרַ֗יִךְ יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ תה' קכב 1­-2
   מזמור קכב מדבר על ירושלים ועל חשיבותה הקשורה לבית ה' הנמצא בה (ושימו לב שהמזמור פותח ומסיים עם בית ה'). המחשבה הראשונה במזמור היא על העלייה לרגל לירושלים והמילה "נלך" מורה על הליכה במובן הרגיל. הדגש על הרגליים העומדות בסוף המסע בשערי העיר מבליט את העובדה שהגיעו לשם אחרי מסע רגלי.
2. גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹֽא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע    כִּֽי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י    תה' כג 3
   מתואר כאן מצב קשה שהמשורר עובר, שאותו הוא מדמה להליכה בגיא של צלמוות. בתוך הדימוי הזה משמעות המילה אלך היא אומנם המשמעות הרגילה של הליכה, אבל בהקשר של המטפורה הרחבה במזמור של רועה וצאן, היא גם נושאת משמעות מטפורית של הימצאות במצב נואש.
3. אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ    אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּֽעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים
   וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד    וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃      תה' א 1
   במקרה הזה המילה הלך מצטרפת לסדרת מילים-פעלים – הלך, עמד, ישב – שבהקשרן מתארות שלבים שונים של מעורבות בדרכי הרשעים והן מתארות התנהגות ולא הליכה פיזית.
4. הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה    בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי׃      תה' לט 14
   המשורר מתפלל שה' יסיר ממנו את הקשיים שבאו עליו לפני שהוא "ילך" ואז יהיה מאוחר מדי. בהקשרה, המילה אלך מסמלת כאן את מותו.

אלו דוגמאות למשמעויות שונות שאותה מילה מקבלת בהקשרים שונים.

2. תהליך הבנייה: דרכי הצבת המילים בשירה לשם הבעת הרעיון

לפעמים מילה אחת יכולה לבטא מחשבה שלמה. "לא!", "כן", "אלך", "אבוא" הן דוגמאות של מילה שמבטאת מחשבה שלמה. אבל גם המילים האלה זקוקות להקשר – למי ועל מה אומרים "לא!" או "כן"? מי הוא האומר "אלך" או "אבוא", עם מי הוא מדבר, איפה הוא ולאן הוא פונה? מחשבה שלמה מובעת בדרך כלל באמצעות לפחות כמה מילים ביחד. לכן, מילים מצטרפות למילים אחרות כדי להעביר מסר. המילים המצורפות יחדיו יוצרות פסוקיות ומשפטים. אך יש דרכים שונות שבהן המשפטים האלה מנוסחים בהתאם לסוג הדיבור או הכתיבה. הקורא בספר תהילים, או בטקסט שירי אחר הנמצא בספרי הנביאים ובספרים כמו משלי ואיוב, ישים לב לשלוש דרכים בולטות שבהן המחשבה מובעת: התקבולת, החזרה והמטפורה.

תקבולת

בתקבולת מובעים הרעיון והמסר באמצעות שתיים או שלוש צלעות. הצלעות קשורות באופן לשוני, רעיוני או לעיתים, צלילי.

הגישה הישנה לתקבולת הדגישה את הזהה שבין הצלעות והגדירה בהתאם לכך את סוגי התקבולת. שלושת הסוגים שזוהו תחילה היו תקבולת נרדפת, תקבולת ניגודית ותקבולת משלימה. לאלה נוספו במהלך הזמן עוד כמה סוגים. נביא להלן דוגמאות להמחשה (ואין ספק שרובנו זוכרים שלמדנו עליהן בבית הספר התיכון):

• תקבולת נרדפת

זו תקבולת שבה הצלעות חוזרות במילים שונות על תוכן, צורה ומקצב.

הַֽלְלוּ־אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ    הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ׃         תה' קנ 1

למעשה, רוב מזמור קנ בנוי בצורה כזאת. כמובן, צריך לשאול – למה המשורר כותב כך? אין ספק שהחזרות האלה מחזקות את הקריאה להלל את ה' כקריאה נמרצת וכללית. העיצוב הזה גם מקל על שירתן.

• תקבולת ניגודית 

בתקבולת מהסוג הזה הצלעות השונות מנוגדות זו לזו. בספר משלי נעשה שימוש רב בתקבולת ניגודית. לניגודיות יש כוח לחזק או להשלים את המסר שרוצים להעביר.

לדוגמה:

בְּטַ֣ח אֶל־יְ֭הוָה בְּכָל־לִבֶּ֑ךָ    וְאֶל־בִּ֥֝ינָתְךָ֗ אַל־תִּשָּׁעֵֽן׃         משלי ג 5

• תקבולת משלימה ותקבולת מדורגת

אלו שמות שהוצעו כדי לתאר סוגי תקבולת שהם מאוד דומים ולמעשה קשה להבדיל ביניהם. בתקבולת משלימה הצלעות משלימות זו את זו ובתקבולת מדורגת הצלעות מוסיפות זו לזו ומפתחות את הנושא. בכל אופן ההגדרה פחות חשובה מאשר עצם זיהוי התופעה.

אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּֽעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים
וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד    וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃      תה' א 1

בדוגמה הזאת כל צלע מוסיפה לתיאור של תהליך פוטנציאלי של סטייה מן הדרך הישרה.

• תקבולת מוצלבת/מצטלבת (כיאסטית)

בתקבולת הזאת סדר המילים המקבילות בשתי הצלעות הפוך.

לדוגמה:

הַזֹּֽרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה    בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃     תה' קכו 5

בפסוק הזה יש שתי הקבלות בין הצלעות. אחת שייכת לתהליך החקלאי, תחילתו "הזורעים", וסיומו "יקצורו". השנייה מתארת את מצב רוחם של הפועלים בכל חלק של התהליך – "בדמעה" ו"ברינה". על ידי היפוך הסדר, תיאורי מצב הרוח (בדמעה, ברינה) מוצמדים וכך מובלטת ההשוואה ביניהם. בו בזמן נוצר מרחק בין הזורעים ושכר עמלם (יקצורו) וכך מודגשים אורך הזמן, או לפחות תחושת המרחק, שבין הפעולות. בדרך זו היפוך סדר המילים בתקבולת המוצלבת מחזק את המסר.

• תקבולת חסרה

תקבולת שבה חסר בצלע השנייה רכיב שמצוי בצלע הראשונה.

לדוגמה:

אָ֤ז יִמָּלֵ֪א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֮    וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה                תה' קכ"ו 2

בצלע השנייה אין רכיב המקביל לפועל "יימלא".

תופעה זו מצויה, למעשה, בהרבה מקרים שאפשר להגדיר אותם גם כסוגים אחרים של תקבולת.

גישה חדשה יותר לתקבולות מדגישה דווקא את השונה בין הצלעות. יעקב כדורי (באנגלית – ג'יימס קוגל), למשל, הציע שלרוב הצלע השנייה ממשיכה ומרחיבה על יסוד הראשונה (לפי הנוסחה: א, ובנוסף ב). חוקר אחר, רוברט (אורי) אלטר, הבין את השוני כעניין של התפתחות, או העצמה.

חוקרת בשם אדל ברלין אמרה בצדק שלמעשה כל תקבולת מכילה את שני האלמנטים האלה – הדומה או הזהה, והשונה. אין, למעשה, תבנית נוקשה לתקבולות ואי אפשר לקטלג אותן בצורה מכאנית בשל הרבגוניות ביחס שבין הצלעות השונות של התקבולות. יש להכיר בדינמיות ויש להכיר בייחודיות.

לכן, על הקורא לשאול כמה שאלות:

מה טיב הקשר בין הצלעות של התקבולת? מה מקשר בין הצמדים ומה שונה בהם? מה מאחה אותם ומה גורם למתח ביניהם? מה מאחד ביניהם ומה סותר ביניהם?

מה תורם הקשר בין הצלעות מזה וההבדל ביניהן מזה לפיתוח הצגת הרעיון?

מהו הרעיון המובע בשיר בכללותו?

בנוגע לטיב הקשר בין צלעות התקבולת, יכולות להיות כמה רמות – יחס סמנטי-רעיוני, יחס לשוני או תחבירי (ויש מי שחושב שהיחס התחבירי הוא המאפיין העיקרי של תקבולת), או יחס של צליל או מקצב.

נביא לכך כמה דוגמאות:

הַֽלְלוּ־אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ    הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ׃         תה' קנ 1

בדוגמה הזאת יש הקבלה רעיונית-סמנטית גמורה בין שתי הצלעות – קריאה לשבח (הללו) את אלוהים ("אל" מקביל ל"אותו" בסיומת של "הללוהו") במקום הקדוש שלו ("בקדשו" מקביל ל"ברקיע עוזו"). ההקבלה הרעיונית הזאת משתקפת גם בהקבלה תחבירית מלאה וישירה בין האיברים, כפי שמתברר כשכותבים כל רכיב בנפרד:

הַֽלְלוּ ־ אֵ֥ל   בְּ  קָדְשׁ֑      וֹ   

הַֽ֝לְל֗וּ  הוּ    בִּ  רְקִ֥יעַ עֻזּֽ  וֹ

המקצב בשני האיברים גם מקביל.

בדוגמה הבאה יש כמה רמות במה שדומה בין הצלעות, אך גם שוני:

הַבִּ֣יטָֽה עֲ֭נֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י    הָאִ֥ירָה עֵ֝ינַ֗י פֶּן־אִישַׁ֥ן הַמָּֽוֶת׃            תה' יג 4

כאן, הפועל בשתי הצלעות הוא בלשון בקשה ואף זהה מבחינה מורפולוגית: "הביטה – האירה". בשני המקרים הפנייה היא לה'. קשר תחבירי זה יוצר יחס חיובי, מחבר, בין הצלעות, שכרוכה בו גם הקבלה סמנטית ברורה. אך יש גם הבדלים בין הצלעות. בצלע הראשונה המשורר פונה אל ה' באופן ישיר בשם ומכיר ביחסים האישיים שיש לו עם ה' בתוספת המילה "אלֹהי". לעומת זאת, בצלע השנייה הוא מציין את הסכנה האורבת לו אם ה' לא יבוא לעזרתו – "פן-אישן המוֶת". אך מאחר שהקשר בין הצלעות כבר נוצר באופן תחבירי וסמנטי, ההבדל רק מוסיף עוצמה למסר של המכלול השלם של הפסוק. ויש דבר נוסף, עניין צלילי, שמוסיף לדמיון בין הצלעות ומבליט את עוצמת השוני. הצלע הראשונה מכילה, למעשה, שני פעלים ושניהם מופיעים בלשון בקשה: "הביטה ענני". בצלע השנייה במקום הפועל השני מופיעה המילה "עיני". אבל מילה זו דומה באופן צלילי לפועל "ענני". זה יוצר מצב שבו בשתי הצלעות יש למילים הראשונות דמיון צלילי. הדמיון הזה בתחילת הצלעות גורם לכך שכשמגיעים ל"פן-אישן המוֶת" הוא נשמע עוד יותר שונה וכך הוא בולט יותר. בדרך זו עוצמת המסר מוגברת ביתר שאת – אם אתה לא תביט ותענה, אם לא תאיר את עיניי… אמות!

חזרות לסוגיהן

מאפיין נוסף של השירה התנ"כית הוא חזרות למיניהן של צלילים, מילים, רעיונות, מבנים דקדוקיים, ואף משפטים שלמים. אפשר למעשה לראות את התקבולת כתופעה אחת בין סוגי החזרות. החזרות האלו לא רק מייפות ומקשטות את השיר, אלא לעיתים קרובות הן תורמות למסר ולהעברתו. לכן, מאוד חשוב לפתח רגישות לחזרות האלו ולשאול מה תפקידה והשפעתה של כל חזרה בתוך השיר.

• חזרה על צלילים זהים או דומים (אליטרציה)

חשוב לשים לב לתופעה של חזרה של צלילים בשירה התנ"כית (אליטרציה), וכדאי לשאול את עצמנו: האם יש קשר בין החזרה הזו של צליל מסוים לרעיון שהמחבר רוצה להעביר? ניקח דוגמה מספר ישעיה כד (פסוקים 9­-10):

9  בַּשִּׁ֖יר לֹ֣א יִשְׁתּוּ־יָ֑יִן      יֵמַ֥ר שֵׁכָ֖ר לְשֹׁתָֽיו׃

10 נִשְׁבְּרָ֖ה קִרְיַת־תֹּ֑הוּ      סֻגַּ֥ר כָּל־בַּ֖יִת מִבּֽוֹא׃

בפסוק 9 יש חזרה על הצליל של שי"ן (sh) – בכל צלע חוזרים פעמיים על הצליל הזה (בשיר, ישתו; שכר לשותיו). בפסוק 10 יש גם חפיפה בין צליל לבין רעיון: לאחר הריסת העיר כולה בצלע הראשונה, הצלע השנייה מתמקדת על סגירת כל בית ובית. החזרה על הצליל בּ' הפוצץ והנוקשה ("נשבּרה" בצלע הראשונה, "בּית מבּוא" בצלע השנייה) יוצר קול נוקשה של שבירה וסגירה בטריקת דלת. למעשה, מתווספים לצליל בי"ת הפוצץ, צלילים פוצצים בכל מילה שבפסוק – נִשְׁבְּרָ֖ה קִרְיַת־תֹּ֑הוּ     סֻגַּ֥ר כָּל־בַּ֖יִת מִבּֽוֹא.

מעניין לחשוב גם בפסוק 9 אם יש קשר בין החזרה של השי"ן לבין הרעיון של השתקה. אם זה היה נכתב בימינו, היינו יכולים לומר בביטחון שהמחבר רצה להדגיש צליל שמזכיר את "ששש!" אשר משתיק ילדים או אנשים. אולם אין לדעת בביטחון שזו המטרה של ישעיה. בכל אופן מעניין לשאול כאן ובמקומות אחרים אם יש באמת קשר בין חזרה על צליל מסוים לבין כוונת המחבר.

• מילה חוזרת

תופעה נפוצה בשירה התנ"כית היא חזרתן של מילים במהלך השיר. פעמים רבות החזרה הזאת מפנה את תשומת ליבו של הקורא לדבר החשוב. החזרה יכולה ליצור אפקטים שונים כמו הדגשה, יצירת ניגודיות, השוואה, המשכיות, ועוד.

דוגמה טובה לחזרה על מילה, או מילים, לשם הדגשה, מצויה בפתיחה של מזמור יג.

2 עַד־אָ֣נָה יְ֭הוָה תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח    עַד־אָ֓נָה ׀ תַּסְתִּ֖יר אֶת־פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃
3 עַד־אָ֨נָה אָשִׁ֪ית עֵצ֡וֹת בְּנַפְשִׁ֗י    יָג֣וֹן בִּלְבָבִ֣י יוֹמָ֑ם
   עַד־אָ֓נָה ׀    יָר֖וּם אֹֽיְבִ֣י עָלָֽי׃

השאלה "עד-אנה" חוזרת ארבע פעמים ובכך מודגשת ביתר שאת יצירת רושם של אורך זמן. כפי שהשאלה חוזרת על עצמה, כך גם המצב שבו מצוי המשורר נמשך עוד ועוד.

במזמור א המילה דרך מצויה בפתיחה ובסיום של השיר.

פתיחה: 1 אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ    אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּֽעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים
                וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד    וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃

סיום:   5 עַל־כֵּ֤ן ׀ לֹֽא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט    וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּֽעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים׃
          6 כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭הוָה דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים    וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃

בצלע האחרונה – "ודרך רשעים תאבד" – היא חוזרת, יחד עם המילה רשעים, על כוונתה בפסוק הראשון לתאר את התנהגות הרשע. אך היא גם חוזרת בתיאור התנהגות הצדיקים – "כי-יודע ה' דרך צדיקים" – ובמקרה הזה החזרה יוצרת ניגודיות בולטת בין ההתנהגויות של הצדיק והרשע.

לפעמים המילה החוזרת אינה קרובה להופעתה הראשונה אבל בכל זאת קשורה אליה קשר הדוק מבחינה רעיונית. כך, למשל, במזמור עג. המזמור מציג את הקושי של האיש המאמין לנוכח מצבם הטוב של הרשעים והמתח שמצב זה יוצר מול צדקתו של אלוהים. את הפתרון הוא מוצא בסוף בנוכחות אלוהים, בה הוא מבין מחדש את סופם של הרשעים ואת ערכו של הקשר שלו עם אלוהים. במזמור הזה הפועל שי"ת, שמשמעותו "לשים", מופיע שלוש פעמים:

פסוק 9   שַׁתּ֣וּ בַשָּׁמַ֣יִם פִּיהֶ֑ם    וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם תִּֽהֲלַ֥ךְ בָּאָֽרֶץ׃

כאן "שתו" מתארת את הדרך שבה הרשעים מדברים באופן גאוותני נגד אלוהים – הם "שמים" את הפה שלהם בשמיים.

פסוק 18  אַ֣ךְ בַּֽ֭חֲלָקוֹת תָּשִׁ֣ית לָ֑מוֹ    הִ֝פַּלְתָּ֗ם לְמַשּׁוּאֽוֹת׃

בפסוק הזה המשורר מבין מחדש את סופם של הרשעים. אלוהים "ישים" אותם במקומות שבהם הם יחליקו ויפלו.

פסוק 28   וַֽאֲנִ֤י ׀ קִ֥רְבַ֥ת אֱלֹהִ֗ים   לִ֫י ט֥וֹב
              שַׁתִּ֤י ׀ בַּֽאדֹנָ֣י יְהוִ֣ה מַחְסִ֑י   לְ֝סַפֵּ֗ר כָּל־מַלְאֲכוֹתֶֽיךָ׃

בסוף המזמור המשורר מצהיר מחדש על מה שטוב לו ואומר שהוא "שם" בה' את ביטחונו (או, כמו שכתוב, הוא "שם" את ה' כמחסה שלו).

החזרה הזאת רבת עוצמה משום שהיא משווה בין הפעולות של כל דמות בשיר: הרשע שמתגאה נגד אלוהים, ה' שיפיל את הרשעים לבסוף, והמשורר המאמין שמחליט שוב לבטוח באלוהים ושקרבתו היא שאיפת ליבו.

• מילים מאותו שדה סמנטי

השימוש במילים מאותו שדה סמנטי מאפשר למשורר להעביר מסר או לחזק מסר. שדה סמנטי הוא תחום מסוים של משמעות רעיונית. למשל, המילים אכל, שתה, לעס, לגם שייכות באופן רעיוני לשדה סמנטי אחד.

אך יש דרכים רבות שבהן מילים מאותו שדה סמנטי מוסיפות למסר. זיהוי הקשר בין המילים הוא רק הצעד הראשון עבורנו כקוראים. חשוב לאחר הזיהוי לבחון מה עושה הקישור הזה בין המילים: האם הקישור מצביע על ניגודיות? האם הוא חוזר על אותו הרעיון? או שמא הוא מוסיף על הרעיון ומפתח אותו? דוגמה יפה לשימוש במילים מאותו שדה סמנטי כדי לפתח רעיון נמצאת בפסוק הראשון של מזמור א:

אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּֽעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים
וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד    וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב.

השימוש בסדרת מילים המתארות תנוחה מסוימת מעביר מסר חזק – פתיחות לעצתם של רשעים (לא הלך בעצת רשעים) יכולה להיות תחילתו של תהליך שסופו הישיבה עימם בנוח וללא היסוס (ובמושב לצים לא ישב). כל זה מוצג בשלילה כדי לתאר דווקא תהליך שאשרי האיש שנמנע ממנו.

•  משחקי מילים

מאוד חשוב לשים לב לחזרה על מילים דומות או אף על אותה מילה בהוראות (משמעויות) שונות.

דוגמה יפה ומעניינת לכך מצויה במזמור עד 19:

אַל־תִּתֵּ֣ן לְ֭חַיַּת נֶ֣פֶשׁ תּוֹרֶ֑ךָ    חַיַּ֥ת עֲ֝נִיֶּ֗יךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח לָנֶֽצַח׃

בתקבולת הזאת המילה "חַיַּת" מופיעה בכל צלע, אבל בהוראה שונה בכל פעם. בצלע הראשונה היא משמשת בהוראה רגילה של המילה חיה (כלומר בעל חיים) אבל עם סיומת פחות רגילה (-ת, שהיא סיומת עתיקה). בצלע זו אפוא יש בקשה שאלוהים לא ימסור את החיים של מי שהוא אוהב ("נפש תורך" – תור הוא יונת בר ומסמל מישהו שיקר לאלוהים) לבעל חיים טורף. בצלע השנייה המילה "חַיַּ֥ת" מייצגת דווקא את החיים של מי ששייך לאלוהים והיא מקבילה מבחינת המשמעות למילה "נפש" בצלע הראשונה! המצב הזה גורם לאיחוי ולמתח בו בזמן. איחוי במובן של חזרה על אותה מילה ומתח משום שבצלע הראשונה החיה מתארת את הטורף הפוטנציאלי של האדם האהוב על ה' ובצלע השנייה אותה מילה מתארת את האדם האהוב על ה' עצמו. תחבולה זו מפתיעה וגורמת לקורא לעצור ולחשוב. 

• מבנה מעטפת

חזרה ברורה על רכיבים מסוימים בפתיחתו ובסיומו של שיר או של חלק ממנו יוצרת מה שנקרא מבנה מעטפת. לחזרות האלו יש לעיתים קרובות פן לשוני ופן סמנטי, רעיוני. הן תורמות לחיזוק המסר, להבלטת דגש או ניגודיות, הרחבה או התפתחות או השלמה. שוב, מבנה המעטפת אינו מוגבל לשירה התנ"כית אבל הוא נפוץ בה. מה שחשוב כשאנחנו קוראים שירה בתנ"ך זה להיות מודעים לקיום התופעה, ולשאול: מה החזרה הזאת מביעה במקום הזה?

• • מבנה מעטפת בתוך השיר

במזמור קכו יש חזרה מעניינת וחשובה בפסוקים 1 ו- 3:

פסוק 1:  בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן    הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹֽלְמִֽים׃

פסוק 3:  הִגְדִּ֣יל יְ֭הוָה לַֽעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ    הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים׃

החזרה המדויקת על המילה "היינו" מקשרת בין סוף פסוק 3 לפסוק 1. המשלימים של הפועל הזה שונים בכל פסוק, אך יש קשר צלילי ורעיוני ביניהם. בפסוק 1 המשלים לפועל "היינו" הוא הדימוי "כחולמים" ובפסוק 3 הוא התיאור "שמחים". אך בין המשלימים האלה יש קשר צלילי הנוצר באמצעות החזרה על האותיות ח, מ (בסדר הפוך) והסיומת -ים. לפיכך, המילים "היינו שמחים" חוזרות באופן צלילי ומקצבי על המילים "היינו כחולמים". מעניינת ויפה גם הדרך שבה המשלים בפסוק 3 ממקד את המשלים בפסוק 1 מבחינה רעיונית. הדימוי "כחולמים" יכול להתפרש בכיוונים שונים. התיאור "שמחים" מבהיר את כוונת הדימוי.

• • מבנה מעטפת ברמה של שיר שלם

כבר ראינו את החזרה על המילה "דרך" במזמור א. החזרה הזאת שייכת למעשה למערך של חזרות נרחבות המקשרות את סוף המזמור לפתיחתו באופן לשוני ורעיוני, בדרך שיוצרת מעין סגירת מעגל.

מזמור א

פתיחה: 1 אַ֥שְֽׁרֵי הָאִ֗ישׁ    אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֮ בַּֽעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים
               וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד    וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב׃

סיום:   5 עַל־כֵּ֤ן ׀ לֹֽא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט    וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּֽעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים׃
          6 כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭הוָה דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים    וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד׃

יש בסיום השיר חזרה על כמה מילים שמופיעות בפתיחה: דרך, רשעים, חטאים. בנוסף, יש חזרות על כמה רכיבים תחביריים, צליליים ורעיוניים. התבנית המופיעה בפתיחה, של שלילת פועל שמציין תנוחה גופנית – "לא הלך", "לא עמד", "לא ישב" – חוזרת בסיום השיר בהצהרה "לא יקומו". וההצהרה הזאת מתאימה כנגד "לא ישב" בסוף פסוק 1 משום שמן הישיבה הפעולה המתבקשת היא קימה. כמובן, יש ניגודיות של הנושא. בפתיחה מי ש"לא ישב" הוא האיש הצדיק ולעומת זאת בסיום, אלה אשר "לא יקומו" הם הרשעים. זיקה נוספת קיימת בין המילים "בעדת צדיקים" בסיום והמילים "בעצת רשעים" בפתיחה. המילים "צדיק" – "רשע" לקוחות מאותו שדה סמנטי של מוסריות. בתנ"ך הן מתארות את האנשים שהולכים בדרך ה' או שלא הולכים בה. בנוסף, הצירוף "בעצת" חוזר בתבניתו התחבירית על הצירוף "בעדת" וגם על שלוש מאותיותיו (ב, ע, ת), וכך יש בין הצירופים האלה גם דמיון צלילי. הזיקה הזאת בין "בעדת צדיקים" לבין "בעצת רשעים" יוצרת אפוא גם היא איחוי וניגודיות. התוצאה מכל הזיקות האלה היא יצירת קשר בין סוף השיר לבין תחילתו שמשווה בין דרכם וגורלם של הצדיקים לאלה של הרשעים. 

• מיקום החזרה

חשוב לשים לב למיקום הרכיב החוזר: אם הוא בתחילת משפט, בסוף משפט, או שהסדר מתהפך (בפעם הראשונה שהרכיב מופיע הוא עומד בראש ובפעם השנייה בסיום). יש שמות טכניים לכל התבניות האלו אבל שוב, מה שחשוב לנו כקוראים זה לזהות את החזרה ולשאול: מה מיקום החזרה מוסיף או מביע? ניתן כמה דוגמאות:

מזמור יא

4 יְהוָ֤ה ׀ בְּֽהֵ֘יכַ֤ל קָדְשׁ֗וֹ    יְהוָה֮ בַּשָּׁמַ֪יִם כִּ֫סְא֥וֹ
עֵינָ֥יו יֶֽחֱז֑וּ    עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם׃
5 יְהוָה֮ צַדִּ֪יק יִ֫בְחָ֥ן    וְ֭רָשָׁע וְאֹהֵ֣ב חָמָ֑ס שָֽׂנְאָ֥ה נַפְשֽׁוֹ׃

במקרה הזה החזרה על השם ה' נמצאת במקום הראשון בשתי צלעות בפסוק 4 וגם בצלע הראשונה בפסוק 5. התוצאה היא חיזוק הדגש המושם על כך שהוא הריבון, המחליט והעושה.

מזמור יט

11 הַֽנֶּחֱמָדִ֗ים מִ֭זָּהָב וּמִפַּ֣ז רָ֑ב    וּמְתוּקִ֥ים מִ֝דְּבַ֗שׁ וְנֹ֣פֶת צוּפִֽים׃
12 גַּֽם־עַ֭בְדְּךָ נִזְהָ֣ר בָּהֶ֑ם    בְּ֝שָׁמְרָ֗ם עֵ֣קֶב רָֽב׃

בדוגמה הזאת, המילה "רב" מופיעה בסוף הצלע הראשונה של פסוק 11 ובסוף הצלע השנייה בפסוק 12. היא מופיעה אפוא באותו מיקום בצלע (בסוף), דבר שמבליט אותה. אבל היא מופיעה במקום הפוך מבחינת סדר הצלעות בתקבולת (בפסוק 11 בצלע הראשונה, בפסוק 12 בצלע השנייה). המיקום הזה מושך אליה עוד תשומת לב משום שהיא בפתיחה ובסיום של ההתייחסות למשפטי ה' המופיעה בפסוק 10 (יִרְאַ֤ת יְהוָ֨ה ׀ טְהוֹרָה֮ עוֹמֶ֪דֶת לָ֫עַ֥ד    מִֽשְׁפְּטֵי־יְהוָ֥ה אֱמֶ֑ת צָֽדְק֥וּ יַחְדָּֽו) – והדגש בפסוק 11 הוא על הערך של משפטי ה', שהוא "רב", ובפסוק 12 על ערך השמירה על אותם המשפטים, שהוא "רב".

בהמשך אותו מזמור אנו קוראים:

13 שְׁגִיא֥וֹת מִֽי־יָבִ֑ין    מִֽנִּסְתָּר֥וֹת נַקֵּֽנִי׃
14 גַּ֤ם מִזֵּדִ֨ים ׀ חֲשֹׂ֬ךְ עַבְדֶּ֗ךָ    אַֽל־יִמְשְׁלוּ־בִ֣י אָ֣ז אֵיתָ֑ם
וְ֝נִקֵּ֗יתִי    מִפֶּ֥שַֽׁע רָֽב׃

שוב, המילה "רב" מצויה בסוף צלע ובסוף פסוק. הפעם היא מופיעה בתפילה שה' ישמור את המשורר מפשע.

מטפורה ודימוי

מאפיין נוסף של השירה הוא העדיפות שניתנת לשימוש במטפורה ודימוי. האמצעים הספרותיים האלה מופיעים גם בסיפורת אבל תדירותם הגבוהה אופיינית לשירה. מטפורה נחשבת על פי ההבנה הקלאסית, שהחלה עם אריסטו, ל"העברה" (החלפה או שימוש ב-) של מילה אחת במקום מילה אחרת. במקרה כזה במקום למשל "ה' כוחי" יבוא "ה' צורי" כשהמילה "צור" מחליפה את המילה "כוח". היום רואים את המטפורה באופן שונה, כדבר שלמעשה יוצר משמעות או זווית ראייה חדשה לגבי נושא מסוים וכך תורם למסר. זווית הראייה הזאת נוצרת כשמציגים מחשבה או מושג מתחום אחד על-ידי מחשבה או מושג מתחום אחר. בדרך כלל מבדילים בין מטפורה לבין דימוי בכך שהדימוי נעשה באמצעות מילה או מילית המתארת הקבלה (כמו, כ, מ, ). לא כולם מסכימים שקיים הבדל משמעותי בין המטפורה לבין הדימוי אבל ניתן כמה דוגמאות לשניהם.

יש מטפורות בעלות מילה אחת, כמו: יְהוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י, תה' כז 1. כולם מבינים ויודעים מה זה אור ולכן לתאר את ה' כאורי ממחיש דברים מסוימים לגבי המשמעות של ה' בעבורי. ההשלכות רבות – הוא מאפשר לי לחיות, ללכת מבלי ליפול, להבין היכן אני ועוד ועוד. אבל פעמים רבות מטפורה באה עם עוד מטפורה וגם עם הרחבה המצביעה על מאפיין מסוים של הדבר המשני, המושאל, שרלוונטי במיוחד למצבו של המשורר. לדוגמה, בתה' כז 1:

יְהוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א
יְהוָ֥ה מָֽעוֹז־חַ֝יַּ֗י    מִמִּ֥י אֶפְחָֽד׃

השאלה "ממי אירא" מרכזת את המחשבה בכך שאור מרחיק את הפחד המלווה את החושך. ההוספה של "וישעי" ממקדת אף היא את המחשבה על ההצלה שמביא האור. מטפורה נוספת בהמשך, "יהוה מעוז חיי", מחזקת את הכיוון הזה ששוב מלווה בשאלה "ממי אפחד". זוהי גם דוגמה יפה של שילוב בין תקבולת לבין השימוש במטפורה.

יש גם מטפורות רחבות שמכילות תיאור שלם. דוגמה יפה לכך היא מזמור כג הפותח במטפורה של הרועה (יְהוָ֥ה רֹ֝עִ֗י) וממשיך לפתח את המחשבה הקשורה לרועה וצאנו:

1 מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד    יְהוָ֥ה רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר׃
2 בִּנְא֣וֹת דֶּ֭שֶׁא יַרְבִּיצֵ֑נִי    עַל־מֵ֖י מְנֻח֣וֹת יְנַֽהֲלֵֽנִי׃
3 נַפְשִׁ֥י יְשׁוֹבֵ֑ב    יַֽנְחֵ֥נִי בְמַעְגְּלֵי־צֶ֝֗דֶק לְמַ֣עַן שְׁמֽוֹ׃
4 גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֪יא צַלְמָ֡וֶת לֹֽא־אִ֘ירָ֤א רָ֗ע    כִּֽי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י
  שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ    הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי׃

הרכיבים של המטפורה כוללים את הפעילויות שעושה הרועה בהקשר של רעיית הצאן באזור המדברי – הוא מביא את הצאן לגדות הנחל ולנאות דשא (פסוק 2), הוא מנחה את הצאן בדרך (פסוק 3) ושומר על הצאן במקומות מסוכנים באמצעות מטה הרועים שלו (פסוק 4). אבל יש גם תוספות אשר מכוונות את המחשבה לכיוון שבו המשורר רוצה שנבין את המטפורה – משום שה' שומר עליי לא אדע מחסור (פסוק 1), הוא ירענן את נפשי ("נפשי ישובב", פסוק 3), השבילים שאליהם הוא מנחה אותי אינם שבילים במדבר אלא דרכי צדק (פסוק 3) והוא מנחה אותי בהם לא בזכותי ולכבודי אלא בזכותו ולכבודו ("למען שמו", פסוק 3), ובזכות ההגנה שלו עליי לא אפחד (פסוק 4).

אם כן, גם דימוי יכול להיות כרוך במילה אחת, במעט מילים או במכלול רחב.

הדימויים במזמור קכו מאירים באופן רב עוצמה את הרעיון שהמשורר מבקש להעביר.

בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן    הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹֽלְמִֽים׃               תה' קכו 1

כאן, הדימוי "כחולמים" בא לתאר את ההרגשה הפנימית של אלה אשר ה' משיב מן הגלות ציונה. הדימוי מכיל מילה אחת אבל יש בה הרבה כוח. כוחה טמון באסוציאציות של מי שחולם. יש לדימוי פוטנציאל לאסוציאציות חיוביות או שליליות אבל השורה הבאה של השיר ממקדת את המחשבה בצד החיובי שלו (אָ֤ז יִמָּלֵ֪א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֮    וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה).

בהמשך המזמור, בפסוק 4, יש עוד דימוי שמכיל תיאור קצר:

שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־שבותנו (שְׁבִיתֵ֑נוּ)    כַּֽאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃

בתפילה זו, אשר משקפת את ההצהרה שבפסוק 1, המשורר מתחנן לה' שישיב את העם "כאפיקים בנגב". שוב, במעט מילים טמון כוח רב. האפיקים בנגב בדרך כלל יבשים אבל כשיש שיטפון הם מתמלאים באופן פתאומי וכתוצאה מכך המדבר נהפך לגן ירוק. שתי האסוציאציות האלה, הפתאומיות והתוצאה של הפיכת הצייה לנווה רווה, מביעות את בקשת המתפלל באופן יעיל ודרמטי.

במזמור א יש דימוי המתאר את האיש אשר חפץ בתורת ה' והוגה בה כעץ איתן ופורה, ודימוי נוסף המדמה את הרשע למוץ (דימוי הקשור, כמובן, גם הוא לעולם הצומח) שנידף ברוח:

3 וְֽהָיָ֗ה  [האיש אשר בתורת ה' חפצו]  כְּעֵץ֮ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם
   אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל    וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ׃
4 לֹא־כֵ֥ן הָֽרְשָׁעִ֑ים    כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ׃

הבחירה לתאר את שני הסוגים של האנשים באמצעות דימויים הנשאבים מאותו שדה סמנטי יוצרת מצב שבו כל אחד מתואר בפני עצמו והם גם הושוו זה עם זה.

3. המבנה השלם: השלם גדול מסך חלקיו

בניין עשוי מהרבה לבנים, ויש לו חלקים שונים. אבל כשמסתכלים על בניין יפה ההסתכלות היא על המבנה כולו – על הבניין כבניין. בדומה לכך, חשוב ביותר בקריאת שירה לזכור שאף כי לכל מילה יש משמעות ומשקל משלה, ולכל תקבולת או מטפורה יש כוונה וערך משלה – המשמעות של השיר היא המסר השלם שכל פרטיו מביעים יחדיו. יש אפוא כמה שאלות חשובות שעלינו לשאול בתור קוראים:

1. האם יש רעיון מרכזי לשיר?
2. מה המבנה הכללי של השיר וכיצד תורמים החלקים השונים למסר של השיר?

כדי למצוא את הרעיון המרכזי של השיר, את המסר שלו, יש צורך לקרוא את הכול כיצירה אחת. באופן מעשי זה אומר לקרוא את השיר פעמים רבות. בכל קריאה יתבהר קצת יותר הקשר שיש לכל חלק עם הכלל. האסטרטגיה היא לעבור מן המיקרו למאקרו, מן הפרט לכלל – ובחזרה. זאת אומרת, לבדוק את המשמעות של כל מילה בהקשרה ושל כל משפט או רכיב בהקשרו ואז לשאול שוב: מה מקומו בשיר כולו ואיזה חלק יש לו בהבעת הרעיון המרכזי? כך נוכל להתחיל לראות את המוטיבים שמופיעים לאורך השיר ומתבטאים בדרכים שונות, את הזיקות השונות בין החלקים השונים של השיר, ואת המסר שהכול ביחד מעביר.

יש דרכים שונות לזהות את מבנה השיר.

• שינוי ברצף

סימנים שונים מעידים על שינוי ברצף. לדוגמה, שינוי בדובר, שינוי בנושא או בהתמקדות, שינוי בסוג הדיבר (למשל, שינוי מתיאור מצב אישי לפנייה לה' בתפילה).

דוגמה לשינויים כאלה שמסמנים חלוקה ומבנה ניתן למצוא במזמור יג.

המזמור פותח עם סדרת שאלות המופנות לה' – "עד אנה?", שמביעות את מצבו הקשה של המשורר:

2 עַד־אָ֣נָה יְ֭הוָה תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח    עַד־אָ֓נָה ׀ תַּסְתִּ֖יר אֶת־פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃
3 עַד־אָ֨נָה אָשִׁ֪ית עֵצ֡וֹת בְּנַפְשִׁ֗י    יָג֣וֹן בִּלְבָבִ֣י יוֹמָ֑ם
עַד־אָ֓נָה ׀    יָר֖וּם אֹֽיְבִ֣י עָלָֽי׃

הבקשה "הביטה" מסמנת חלק חדש שבו המשורר מבקש עזרה מה' במצבו האנוש:

4 הַבִּ֣יטָֽה עֲ֭נֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י    הָאִ֥ירָה עֵ֝ינַ֗י פֶּן־אִישַׁ֥ן הַמָּֽוֶת׃
5 פֶּן־יֹאמַ֣ר אֹֽיְבִ֣י יְכָלְתִּ֑יו    צָרַ֥י יָ֝גִ֗ילוּ כִּ֣י אֶמּֽוֹט׃

לבסוף, "ואני בחסדך בטחתי" מסמן שינוי מבקשה להצהרת ביטחון בה':

6 וַֽאֲנִ֤י ׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֮    יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּישֽׁוּעָ֫תֶ֥ךָ
אָשִׁ֥ירָה לַֽיהוָ֑ה    כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי׃

זיהוי השינויים האלה, ולפיכך זיהוי החלוקה של השיר, חשוב להבנת המסר הכללי של השיר: במצב קשה מנשוא (חלק א, פסוקים 2­-3), פנייה כנה לה' (חלק ב, פסוק 4­-5) יכולה להביא אותנו לשלום פנימי ולביטחון באלוהים (חלק ג, פסוק 6).

דוגמה נוספת שיש בה שינוי נושא הוא מזמור יט. בשיר הזה שינוי נושא ושינוי מגמה מסמנים חלוקה, שיש בה גם רצף בין החלקים וגם התפתחות רעיונית שמגלה את המסר העיקרי. השיר פותח בתיאור הדרך בה הבריאה מספרת ללא מילים על כבודו של אלוהים (הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל    וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָֽרָקִֽיעַ). וכך מסופר עד פסוק 7 על כוחה של הבריאה לספר על אלוהים – אך ללא מילים. ופתאום, בפסוק 8 יש לכאורה נושא חדש – תּ֘וֹרַ֤ת יְהוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ. שינוי הנושא מסמן חלק חדש בשיר. אך יש גם קשר בין החלקים. המילה "תמימה" מתארת את התורה אך היא גם יוצרת השוואה עם מה שקדם לה. לעומת השמים והארץ, שמספרים כבוד אל ללא מילים, תורת ה' תמימה, שלמה ואף פועלת בתוך לב האדם ("משיבת נפש"). אם כן, החלוקה מביעה את המסר הבא: העדות לקיומו של האל קיימת בבריאה אבל התגלותו השלמה של ה', המובנת לנו והמשנה אותנו – היא בתורתו. אבל מחכה לנו עוד שינוי! בפסוק 13 יש מעבר מתיאור ערכה הגדול של תורת ה' וכוחה להשפיע על הנפש, לבקשה ותפילה שאלוהים אכן יפעל וישמור את המשורר מהתנהגות ומחשבה שהן בניגוד לאופיו, וייחול שדבריו של המשורר ימצאו חן בעיני ה'. בסוף המזמור אפוא יש המחשה לכך שתורת ה' פועלת בתוך לב האדם ובמקרה של המשורר – מעוררת בו רצון ללכת בדרכי ה'.

• מבנה מעטפת

כבר דיברנו על מבנה מעטפת אבל חשוב להזכיר שוב שהחזרה על משהו יכולה להצביע על חלק בתוך השיר.

אם היא באה בתחילת השיר ובסופו היא גם יכולה להצביע על הדגש המרכזי של השיר, כמו שראינו במזמור א.

• חזרה כסימן לחלוקה

לעיתים חזרה מסוימת יכולה לסמן דווקא חלוקה.

לעיתים החזרה היא על אותו הדבר בדיוק. במזמור מו משפט שלם חוזר על עצמו:

יְהוָ֣ה צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ    מִשְׂגָּֽב־לָ֨נוּ אֱלֹהֵ֖י יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃

הוא מופיע בפסוק 8 ובפסוק 12 ובכל פעם שהוא מופיע הוא מסיים חלק של המזמור. אך הוא גם מאחה ומסכם את המסר של השיר כולו.

אבל החזרה לא חייבת להיות מדויקת כדי לסמן חלוקה.

יש דוגמה לכך במזמור קכו. בפסוק 1 כתוב:

בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן    הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹֽלְמִֽים׃

ובפסוק 4 המילים הראשונות חוזרות כבקשה:

שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־שבותנו (שְׁבִיתֵ֑נוּ)    כַּֽאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃

החזרה יחד עם השינוי מסמנת חלוקה. שיבת ציון היא הנושא בשני המקרים, אבל בעוד פסוקים 1­-3 מתארים את מצב העם בזמן שה' משיב אותם, פסוק 4 הוא תפילה למימוש הדבר

לסיכום

הדברים האלה הם רק טעימה מן ההפתעות שמחכות לך ברגע שתצלול ב"מימי" השירה שבדפי ספר הספרים. מטרתנו, כפי שאמרנו בפתיחה, היא לעזור לך להתחיל לרכוש כלים ורגישות לדרכי השירה הזאת בכדי לתת לה להוביל אותך במשעוליה היפהפיים אל המסרים החשובים ורבי העוצמה הכלולים בה.