תנו לטקסט לדבר: קריאה ספרותית ומשמעות הטקסט

יש לטקסט מה לומר!

בכל שיחה אמיתית חשוב ללמוד להקשיב לאדם שאיתו משוחחים, אחרת לא נבין מה הוא או היא רוצים לומר לנו ולא תהיה בינינו שום אינטראקציה אמיתית או תקשורת. אני, כמובן, יכול להגיב גם בלי להקשיב, אבל תגובתי תהיה רלוונטית רק אם הקשבתי והבנתי את מה שזולתי אומר לי. כך גם לגבי קריאת המקרא. יש לי ודאי הרבה מחשבות והרבה מה לומר על מה שאני קורא… אבל אם אני רוצה להגיב למה שבאמת כתוב בטקסט (ולא למה שאני מדמיין לעצמי שכתוב בו), אני צריך ללמוד להקשיב לו ולתת לו לדבר אליי.

חשוב אפוא להניח שיש לטקסט מה לומר, שיש בו מסר. בין אם מטרת הטקסט היא להביע דברים שמכוונים לאלוהים, כמו ברבים מן המזמורים, ואני עומד בצד ושומע ואולי מזדהה עם דברי המשורר ומצטרף לנאמר, או שמטרתו ללמד או לספר משהו לקוראיו, ואני ביניהם, חשוב לי לשאוף להבין את משמעות הטקסט.

דמיון וגיוון

כמו שבכל משפחה יש הרבה דמיון בין בני המשפחה (שפה ומבטא, דמיון במראה, מנהגים משותפים וכדומה) ועם זאת יש לכל אחד במשפחה אופי משלו – כך גם במקרא. אין ספק שיש דמיון בין חלקיו השונים. אבל חשוב גם להכיר בייחודיות של כל ספר, כל שיר וכד'. מאוד חשוב אפוא לקרוא בסקרנות ומתוך רצון להכיר ולהבין כל חלק בזכות עצמו. לדוגמה, יש לכל ספר במקרא מבנה משלו. אף כי עניין הסוגה הספרותית (הז'אנר שאליו משתייך הטקסט) חשוב, אין לנסות "להלביש" מבנה ספרותי מוכר על אף אחד מן הספרים המקראיים. אם ננסה לעשות זאת, נחמיץ את הייחודיות ואף את המסר, שהרי יש למסר קשר הדוק עם המבנה והחלוקה. זה נכון, אגב, לא רק לגבי ספרים שלמים במקרא אלא גם לגבי שירים (מזמורים, למשל) או תת-חלקים של ספר שלם. כדאי לקרוא מתוך רצון להכיר את האופי של הטקסט ואת המסר הטמון בו, כדי לשמוע מה כל ספר וכל חלק מן המקרא אומר. זאת הרפתקה שבהחלט שווה את המאמץ. ככל שממשיכים לקרוא, מתחילים לזהות את קווי הדמיון ורואים את הקשרים הלשוניים והרעיוניים בין החלקים מבלי לאבד את ההבנה של התרומה הייחודית של כל חלק.

כמה דוגמאות

ספרי שמואל ומלכים וספר דברי הימים מספרים שניהם על אותה היסטוריה, לעתים קרובות באותן המילים. עם זאת, חשוב להבין את המגמה והמסר של כל אחד מהם. אפשר, למשל, לשים לב שספרי שמואל ומלכים מציגים את תולדות שתי המלכויות (יהודה בדרום וישראל בצפון) באופן די מעמיק ולעומת זאת דברי הימים מתמקד במלכות יהודה ומזכיר את הממלכה הצפונית של ישראל פחות, ורק במידה שהיא רלוונטית לסיפור של יהודה. בנוסף לכך, ספר דברי הימים לא מכליל את החומר השלילי יותר לגבי דוד וביתו (למשל, לא מופיע סיפור החטא עם בת-שבע ולא מופיע סיפור עבודת האלילים של שלמה בחלק האחרון של חייו). החסר זה מתיישב עם הדגש המושם בספר דברי הימים על הלגיטימיות של בית דוד, דגש שהיה חשוב במיוחד בתקופה שלאחר הגלות. הוא מתלווה לדגש המושם על הלגיטימיות של ריכוז עבודת ה' בבית המקדש בירושלים שהיה חשוב גם הוא בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון ובניית המקדש מחדש בירושלים. העובדה שספר דברי הימים חוזר על חומר שלקוח מתוך מלכים, או שהוא מסתמך על אותם המקורות שמחבר ספר מלכים השתמש בהם, לא מורידה מן הייחודיות והיצירתיות של ספר דברי הימים. יש ספר מעניין של יצחק קלימי שמתאר את הדרכים השונות שבהן ספר דברי הימים הציג בדרכו הייחודית לו תכנים, אירועים ודמויות שמופיעים בספר מלכים ("ספר דברי הימים כתיבה היסטורית ואמצעים ספרותיים", ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים: 2000).

כאשר קוראים את הנביאים האחרונים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, תרי עשר) ניתן לראות שיש הרבה משותף בין ספר לספר ועם זאת כל אחד מהם מאוד ייחודי. אל לנו לחשוב שדי לקרוא אחד או שניים מהם ושכל היתר חוזרים על עצמם. למרות השפה המאתגרת, בהחלט כדאי להשקיע מאמצים בקריאת כל ספר מתוך כוונה להבין את המסר שלו וגם כדי לזהות את המשותף בינו לבין השאר.

בספר תהילים כל מזמור הוא עולם ומלואו. אומנם יש הרבה משותף בין מזמורים שונים, אבל חשוב לקרוא כל מזמור מתוך רצון לגלות את הייחודיות ואת הדגש והמסר שלו.

הפרטים והשלם

כאשר מכירים אדם לאורך זמן, שמים לב לפרטים הקטנים של מראהו ואופיו ולומדים להעריך אותם, אך גם מבינים כיצד כל הפרטים האלה ביחד מרכיבים את האדם השלם. בקריאת הטקסט המקראי מאוד חשוב לבחון את הפרטים הקטנים אך יחד עם זאת גם להבין את מקומם בטקסט השלם ואת תרומתם למסר. זה נכון ברמה של כל משפט וכל פסוק והמילים שמרכיבות אותם, ברמה של החלקים השונים של היצירה (פסקאות, בתים, יחידות ספרותיות) שהמשפטים והפסוקים שייכים אליהם, וגם ברמה של היחס בין כל החלקים בתוך היצירה. כדי לתת לטקסט לדבר, חשוב להבין כל מילה בפני עצמה וגם את משמעותה בהקשרה, חשוב להבין כל משפט בפני עצמו וגם את מקומו ואת תרומתו בהקשרו, וחשוב להבין כל חלק בתוך הספר או השיר וגם את משקלו ופשרו בהקשרו בתוך היצירה הגדולה יותר. כדאי אפוא לקרוא את הטקסט בדרך שלוקחת בחשבון גם את הפרטים וגם את תרומתם לטקסט השלם. רק אז נוכל להבין את המסר של הטקסט, שהרי השלם גדול מסך חלקיו, אך הוא גם מורכב מסך חלקיו.

דרך קריאה מומלצת תיקח בחשבון גם את הפרטים וגם את ההקשר, את הטקסט השלם ואת המסר המוצג בו. זה דורש השקעה אבל השכר משתלם! לקריאה כזאת יש כמה מרכיבים ונדבר עליה במפורט במאמרים שונים (ראה למשל את המאמר על שירה תנ"כית). נזכיר כאן רק כמה דברים חשובים:

• השימוש בלקסיקון ובקונקורדנציה. השימוש בכלי עזר אלה נחוץ לא רק בקשר למילים מהתנ"ך שאינן מוכרות בעברית מודרנית אלא גם ודווקא בקשר למילים שאנחנו מכירים היום, אבל משמעותן בעברית המודרנית שונה ממשמעותן במקרא. למשל, המילה הקטנה "את" שבעברית מודרנית מסמנת את המושא הישיר אבל בתנ"ך יש לה משמעויות נוספות. בבראשית יד 2: "עָשׂ֣וּ מִלְחָמָ֗ה אֶת־בֶּ֨רַע֙ מֶ֣לֶךְ סְדֹ֔ם וְאֶת־בִּרְשַׁ֖ע מֶ֣לֶךְ עֲמֹרָ֑ה…" מסתבר שכאן ל"את" יש משמעות אחרת (עם). זוהי דוגמה לכך שחשוב לשים לב למשמעויותיהן של המילים, ואם יש צורך – לבדוק בלקסיקון ובקונקורדנציה.
• מומלץ לאמץ אסטרטגיה של קריאה חוזרת של אותו טקסט. בקריאה הראשונה בודקים את משמעות המילים הפחות מוכרות ואת פשרן בהקשר, מקבלים תמונה כללית, ואולי שמים לב לכמה פרטים יוצאי דופן או שמתקבל לגביהם הרושם הראשוני שהם חוזרים על עצמם. בקריאה שנייה (ועוד קריאות) נבנה על בסיס הקריאה הראשונה ונתעמק באותם הרכיבים שחוזרים בדרכים שונות ועוזרים לנו הקוראים להבין את המסר של היצירה השלמה.

עניין של השקפות עולם

כתוב בפרקי אבות ב ד "וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּֽיעַ לִמְקוֹמוֹ", ורעיון זהה גלום בגרסה המודרנית המוכרת "אל תדון את חברך עד שתיכנס לנעליו". הכוונה, כמובן, היא שאם אתה רוצה להבין מישהו אחר אתה צריך להבין אותו מהפרספקטיבה שלו. זה בהחלט נכון גם עבור כל מי שרוצה להבין באמת את הטקסט של המקרא. אם אתה רוצה לתת לטקסט לדבר, אם רצונך לשמוע מה יש לו להגיד, אתה צריך להיות קשוב להשקפת העולם שלו ולהיות מוכן לקרוא את הכתוב מן הפרספקטיבה של הנחות היסוד הגלומות בטקסט ולא לנסות לשפוט אותו לפי השקפת העולם שלך. אחרת רק תנסה להסביר את הכול לפי אמת המידה שלך ולא תוכל להבין את המסר של הטקסט המקראי עצמו.

להגות בכתוב – לקרוא עם הראש, לקרוא עם הלב

המקרא הוא ספר. אולי זה ברור מאליו. אבל יש לזה השלכות חשובות. הוא מביע את המסר שלו בדרכים ספרותיות. יש צורך אפוא לקרוא אותו בדרך המתאימה לאופיו, שבוחנת ומזהה את האמצעים הספרותיים השונים המופיעים בו, שחותרת לזהות את המבנה הספרותי שלו ושלוקחת בחשבון את הרכיבים השונים, את מקומם בהקשר ואת התוצר השלם. המקרא משתמש בפועל "לַהֲגוֹת" במובן של קריאה וחשיבה מעמיקה ושמניבה פרי (למשל תה' א 2: כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְהוָ֗ה חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה). הצעד הראשון של ההגות מהסוג הזה הוא להבין את הטקסט באופן שכלי. לשם כך אנחנו מעודדים אותך לקרוא בשאיפה להבין את המסר של הטקסט ולתת לטקסט לדבר. אבל ההגות לא עוצרת בצעד הראשון. היא ממשיכה ומערבת את הלב בנכונות לשמוע את המסר ולקיים דו שיח עם הטקסט, עם מה שהטקסט אומר, ועם מי שעליו הטקסט מדבר ומעיד.

אנחנו מקווים שתמצאו באתר כלי עזר שיעזרו לך להבין את הטקסט ויעודדו אותך להגות בטקסט באופן שגם מערב את הלב.