פרשת בהעלותך: במדבר ח 1 – יב 16
תארו לעצמכם לרגע שאתם נוכחים באירוע שאותו הפרשה מתארת. המחנה מסודר על שבטיו ועל משפחותיו ומוכן לתנועה. ה', השוכן בקרב העם באוהל מועד, ינחה את העם דרך המדבר לעבר מחוז חפצם, הארץ המובטחת. הדרך הזאת שבה יוביל אותם ה' היא ברכה עצומה ואתגר גם יחד.
מראה עמוד הענן המכסה את המשכן ביום ועמוד האש המאיר בלילה ודאי היה מרשים מאוד. עוד יותר מרגש לחשוב על הענן עולה כסימן לתחילת התנועה ועוצר במקום שבו עליהם לחנות. וּלְפִ֞י הֵעָלֹ֤ת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי־כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (במדבר ט 17). בנוסף למראה המרשים היו גם צלילים שהעצימו את המעמד. קול תרועת חצוצרות הכסף הודיע על תחילת התנועה (במדבר י 5-6). כל זה המחיש לעם במראה ובקול את הברכה העצומה מספר – ה' עצמו מנחה אותם והם הולכים אחריו! אין פלא שההצהרה עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה חוזרת שלוש פעמים בפרק ט (בגרסאות שונות. ראה פסוקים 18, 20, 23).
אך בברכת שכינתו של ה' בקרב העם והדרכתו האישית כרוך גם אתגר – הצורך לבטוח בו. המדבר הוא לא מקום קל. קשה למצוא בו אוכל ומים, ובמיוחד לעם שלם! ואכן במהרה העם, שחווה את הקשיים האלה, החל להתמרמר ולא בטח ביכולתו של ה' לספק להם במדבר את כל צורכיהם. אלוהים נתן להם מן, אבל הם לא הסתפקו בזה והתלוננו שאין בשר. הם שכחו שה' הוציא אותם מעבדות קשה לחירות – עד כדי כך שהתגעגעו למצרים ורצו לחזור אליה. אלוהים סיפק להם בשר בשפע, בצורת מיליוני שלווים שנחתו סביב המחנה, אך גם אז היו מי שלא בטחו בכך שהבשר יספיק גם ליום השבת וליקטו יותר, בניגוד להוראה ולהבטחה של ה'. כל זה חשף שלב העם עדיין לא חופשי ליהנות מן הזכות הנפלאה של הקשר האישי עם אלוהים והביטחון שהוא ימלא כל צורך.
הסיפור הזה איננו רק תיאור של מה שקרה לאבות אבותינו לפני שנים רבות. הוא כתוב גם עבורנו! יש בו לקח אישי חשוב מאין כמותו על פי העיקרון שאותו ציין שאול השליח: וַהֲרֵי כָּל מָה שֶׁנִּכְתַּב מִקֶּדֶם, נִכְתַּב לְהַדְרָכָתֵנוּ… (האיגרת אל הרומים טו 4). הפרשה היא תמונה מוחשית לדרך שבה אלוהים חפץ להוביל כל אחד מאיתנו באופן אישי מן ה"מצרים שלנו", משעבוד ועבדות אישית, אל החירות של קשר אישי ועמוק איתו. הברית החדשה שמובטחת בספר ירמיהו (ירמיהו לא 30-34) מתמקדת ברצונו זה של אלוהים שכל אחד יכיר אותו באופן אישי – בלשון התנ"ך ש"כולם ידעו אותי". ברור מהפסוקים האלה גם שהקשר הזה עם אלוהים מתחיל בסליחת חטאים, מעין יציאת מצרים אישית, ומכניס אותנו לקשר מאוד אישי עם אלוהים. והרי זהו המסר של ספר הברית החדשה, האומר שלשם כך ישוע בא אל העולם.
אך בברכה הזאת כרוך גם אתגר – לבטוח בה'.
האם אני באמת מוכן ללכת אחריו? לקבל את הדרך שהוא מתווה לפניי? לבטוח בו במהלך הדרך כשיש אתגרים ונראה שאולי היה טוב יותר "במצרים"?
אם אני מוכן לשמוע בקולו, אין ספק שאוכל להזדהות עם דוד ולומר: יְהוָ֥ה רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר (תהילים כג 1).
