פרשת חוקת: במדבר יט 1 – כב 1
בפרשת חוקת נפרשים לנגד עינינו צדדים שונים של המסע של בני ישראל בדרך לארץ המובטחת. היו לא מעט אתגרים ומכשולים בדרך. היו מכשולים חיצוניים, כמו סירובם של עמים מסוימים לתת לבני ישראל לעבור בשטחם, כמו אדום, הכנענים ומואב. במקרה של אדום העם לא נלחם בהם בגלל קשרי המשפחה העתיקים ביניהם (במדבר כ 14-21). במקרים האחרים אלוהים נתן ניצחון לישראל אפילו נגד אויבים חזקים (כא 1-3; 21-35).
העמים העוינים היו מכשול לישראל בדרך לארץ המובטחת, וגם המדבר היה מכשול רציני בפני עצמו. במדבר לא היו אוכל ולא מים. אבל גם במקרה הזה אלוהים סיפק לעם מזון בצורת מן מהשמים ובשר השלווים שנחתו סביב למחנה, וגם סיפק להם מים.
הקשיים החיצוניים האלה, העמים שעמדו בדרכם והקושי של המדבר, לא היו המכשול העיקרי. אלוהים עזר לבני ישראל בכל אלה. אבל האויב הגדול בדרך לארץ המובטחת היה פנימי – בתוך העם עצמו. אלוהים הראה שוב ושוב שהאיום של העמים העוינים וקשיי המדבר לא היו בפניו מכשול כל עוד הם בטחו בו. אבל בכל פעם שהם שכחו מה אלוהים עשה בעבר, ויכול שוב לעשות, אזי הקושי החיצוני – עם חזק שניצב בדרכם או מדבר צחיח – הפך להיות מכשול בלתי עביר בעיניהם.
הבעיה הזאת השפיעה אפילו על משה ואהרן. שני דברים קשים קרו באותו זמן. אחותם, מרים, מתה (כ 1) ולא היו להם מים לשתות (כ 2). העדה שוב התאספה וקמה נגד משה ואהרן לריב איתם ולהתלונן ולשאול למה בכלל הוציאו אותם ממצרים למקום הזה. משה ואהרן עשו את הדבר הנכון ופנו לאלוהים, שאמר למשה שהוא ואהרן צריכים לדבר אל הסלע ואלוהים יוציא ממנו מים. כאן משה נשבר וכנראה מתוך תסכול היכה בסלע כמו בפעם הקודמת (שמות יז 1-7) במקום לדבר אליו כמו שאלוהים הורה הפעם. וכאן אלוהים שם את האצבע על בעיה שבגללה אפילו משה ואהרן לא נכנסו לארץ – חוסר אמונה:
וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם (כ 12).
קשיי הדרך שוב התגברו בהמשך וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ (במדבר כא 4). הם שוב התלוננו על אלוהים ועל משה ולכן שלח ה' שרפים-נחשים שנשכו את העם ורבים מתו. הפעם הם הבינו שמה שעשו היה למעשה חטא ובאו להתוודות לפני משה ולבקש שיתפלל אל ה' בעדם.
עכשיו מגיעה נקודה חשובה בשיעורים שהם למדו בדרך ממצרים לארץ ישראל. אלוהים אמר למשה לעשות נחש מנחושת וכל מי שיביט אליו יינצל. וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי (כא 8). עצם ההסתכלות הוא דבר כל כך קל שאפשר לזלזל בו. אבל ההסתכלות הזאת בדגם המסמל את הבעיה, נחש, היא צעד של כניעה, ציות ואמונה. וכאן בדיוק העניין. אלוהים מלמד את העם שני דברים: שהבעיה האמיתית שלנו היא החטא שבליבנו, ושהפתרון טמון במבט של אמונה בישועה שאלוהים מספק.
בספר הברית החדשה סיפור נחש הנחושת חוזר ומוזכר כמסמל את מעשה ישוע עבור החוטא ואת הקריאה להביט בו באמונה (בשורת יוחנן ג 14-16).
סיפור פרשת השבוע והשיעורים הנלמדים בה הם אתגר וקריאה לאמונה. בין אם אתה נמצא כבר במסע האמונה או שטרם יצאת לדרך, הקריאה ברורה: שחרור משעבוד למצרים שבתוכנו יתרחש רק באמונה פשוטה באלוהים ובפתרון שהוא נותן לנו.
