פרשת האזינו: דברים לב 1–52
אין עוררין על החשיבות של שירת האזינו (דב' לב 1-43). זהו החלק היחיד בתנ"ך שבו הכתוב עצמו מצווה על בני ישראל ללמוד אותו בעל פה: וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֙עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (דב' לא 19). אלוהים אומר שהשירה הזאת מתפקדת כעד. על מה היא מעידה?
השיר ארוך, עשיר מבחינה לשונית וגדוש פרטים. הוא מציג את תולדות מערכת היחסים בין ה' לבין עמו בעבר, בהווה, וגם בעתיד. כמו במקרים רבים בתנ"ך המבנה הספרותי של השיר עוזר לנו להבין את המסר הטמון בו.
השיר נפתח בקריאה לשמיים ולארץ להאזין לדברים שמשה אומר בשיר אבל שלמעשה יורדים מן השמיים כטל – מקורם שמימי והם דברי חיים שמצמיחים דשא, אף על פי שהם קשים.
המחצית הראשונה של השיר מציגה את אופיו של ה' ואת מעשיו עבור העם (לב 4, 6-14) ומעמידה כל זאת אל מול אופיים ומעשיהם של בני ישראל ביחס לה' (לב 5-6, 14-18). הניגוד הברור מבליט את אהבתו, טובו ונאמנותו של ה' מזה ואת המרדנות והרוע של העם מזה. בתגובה לקריאה לזכור את כל הטוב שעשה ה' עבור העם (לב 7) העם יעזוב אותו וישכח אותו (לב 15, 18).
העם יסור מאלוהיו ולפיכך מצהיר ה' שהוא יסתיר מהם את פניו (לב 20). המעשה המחריד הזה מסמן תחילת תהליך שבו העם יגלה את התוצאה הנוראה שטמונה בהליכה בדרכו-הוא ולא בדרכי ה' – אין לו עוזר והוא מגיע למקום שפל ועלוב (לב 36). השיר מצביע על כך שאילו היה ה' מתייחס לעם ישראל במידת הצדק ובהתאם להתנהגותו ולאופיו, הם היו חדלים להתקיים (לב 26). אבל, השיקול המכריע בסוף לא קשור להתנהגות הרעה של העם אלא לכבודו של אלוהים – פן יאמרו האויבים שהוא לא הצליח במשהו (לב 27). לכן, הבסיס לתקווה אינו קשור אלינו אלא מצוי באלוהים בלבד ובנאמנותו לדבריו.
בעקבות החלטתו לא להשמיד את העם, אלוהים ייתן להם בכל זאת להגיע לסוף דרכם, למצב של חוסר אונים מוחלט (לב 36). במצב זה יוכל העם סוף סוף לקבל את התוכחה על החטא (לב 37-38) ובעקבות התוכחה הזאת ה' יתגלה – רְא֣וּ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י (דב' לב 39). בהתגלות הזאת יעשה ה' שני דברים: הוא יביא נקם על אויביו, והוא יכפר על האדמה ועל העם שלו (דב' לב 43).
וכך, הפועל האחרון בשיר, וְכִפֶּ֥ר, הופך את האסון של המרד והחטא שהשיר מציג, ושראינו בפרק לא, לבשורה! נושא הפועל הוא אלוהים עצמו. כל המקומות האחרים במקרא שבהם מופיע הפועל "כפר" בצורה זו כלולים בספר ויקרא ומציינים כפרה בדם של קורבן שמביא לטיהור ולסליחת החטא. זאת אומרת, אחרי כל מה שמסופר בשיר על חטא העם, הפתרון של אלוהים הוא כפרה על החטא. זהו מסר מרכזי!
כמו בפרקים ל-לא יש גם בשירת האזינו זיקות לשוניות ורעיוניות לתחילת ספר בראשית. תחילת דרכו של העם מוצגת בפסוק 10 במילים ארץ ותהו שמזכירות את תיאור הבריאה בבר' א 2. יתרה מזו, בפסוק 11 נאמר שה' מרחף מעל העם כנשר מעל גוזליו. זה המקרה היחיד בתורה מלבד בר' א 2 שבו המילה "רחף" מופיעה, ובשני המקרים היא מתארת את הנוכחות של אלוהים. מסתבר, אפוא, שהשיר מציג ברמיזה את תחילת ישראל כהקבלה לבריאת העולם. כמו כן, חטא העם משקף את חטא האנושות כולה. המילה הראשונה שמתארת את החטא בשיר היא שיחת (לב 5), והרי זוהי המילה שמתארת את חטא האנושות בזמן המבול (בר' ו 11-12). בשירת האזינו עם ישראל וחטאו מוצגים, אפוא, כתמונה קטנה של העולם והאנושות. הפתרון של ה' עבור ישראל המוצג בסוף השיר – הכפרה, גם מייצג את הפתרון לחטאה של כל האנושות. השתתפות הגויים בשמחה שתבוא בעקבות מה שאלוהים יעשה בסוף (ישיב נקם לצריו ויכפר על אדמתו ועמו) בולטת ומצביעה באופן ברור על ההשלכות הרחבות של מעשיו אלה (לב 43).
השיר הזה, שמקומו בסוף החומש, הוא מפתח חשוב להבנת המסר של התורה כולה. הוא מראה שמצד אחד ספר התורה מעיד נגדנו על חטאינו, ככתוב בדב' לא 26, ומצד שני הוא גם מוביל אותנו לפתרון של אלוהים, והוא הכפרה על החטא. וכך, התורה עצמה מלמדת שבגלל הטבע החוטא שלנו (שנקרא בדב' לא 21 "היצר", כמו בבר' ו 5, ח 21) לא נוכל להשיג את הברכה של אלוהים באמצעות מעשים או השתדלות כלשהי מצידנו ובכוחות עצמנו, אלא רק באמונה במעשה הכפרה שאלוהים עשה עבורנו. בדיוק לכפרה מהסוג הזה מתייחס ישעיה נג והיא מושגת על-ידי דמות שהיא בו בזמן התגלמות זרוע ה' וגם עבד ה' (יש' נג 1, 11).
ישוע השתמש בהצהרה אני הוא, המשמשת את אלוהים בדב' לב 39. בכך מכריז ישוע בצורה ברורה מי הוא וגם מה הוא בא לעשות.
כמה מתאים שקוראים את הפרשה הזו לקראת יום הכיפורים, יום המייצג ומדגיש את הצורך בכפרה על חטאינו. היא קוראת לכל אחד מאיתנו לבחון היטב את משמעות התורה ואת השאלה אם אני מוכן לקבל את הפתרון של אלוהים – כפרה על החטא.
