"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל־הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ" (שמות ד 20-19). אינני בטוח אם מחבר התורה התכוון להתבדח, אך אם חושבים על זה, הקטע לעיל רווי בהומור. משה נקרא זה עתה לחלץ את עמו מהמעצמה החזקה ביותר בעולם. כעת הגיע הזמן לגייס את כל כוחותיו לקרב. צבאו מורכב מאישה נוכרייה ושני בניהם; נישקו מורכב מחמור ומטה. איך אומרים בישראל: "יאללה, בוא למצרים ונכסח לפרעה את הצורה". אך למרות שנראה כי משה אינו מחומש כראוי, צבאו היה הכוח האדיר ביותר שאי-פעם ראה העולם. מדוע? כי משה לקח "אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ". המטה הזה, ממש כמו הסנה הבוער, מייצג את נוכחות אלוהים ואת יכולתו לעשות בדיוק את מה שהבטיח: להביס את המצרים ולהביא את עמו לארץ המובטחת. כמה אני אסיר תודה על כך שניצחוננו אינו תלוי בגודל צבאנו או במלאי הנשק שלנו, "כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמ"א' יד 6). הבה נשען בכל כוחנו על הבטחות אלוהים, ונזכור תמיד כי המערכה וניצחונה נתונים בידיו! "וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל־יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה־אָמַר יְהוָה לָכֶם אַתֶּם אַל־תִּירְאוּ וְאַל־תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים" (דה"ב כ 15).
צעד אמיץ למען הזולת – פרשות מטות–מסעי
פרשות מטות–מסעי: בני ישראל נמצאים בערבות מואב (הצד המזרחי של נהר הירדן) ומחכים להיכנס לארץ המובטחת. ארבעים שנה אבותיהם הסתובבו במדבר עד שהדור הישן הלך לעולמו ונשארו אך ורק צאצאיהם, כעונש על סרבנותם להיכנס לארץ בפעם הקודמת: כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשׇׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ. וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהֹוָֽה… וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כׇּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה…