פרשת עקב: דברים ז 12 – יא 25
משה מתאר בפרקים הראשונים של פרשת עקב את מה שהתרחש בהר סיני לאחר צאת ישראל ממצרים, את השהייה שלו ארבעים יום ולילה על ההר, את קבלת לוחות הברית, וחטא עגל הזהב. אירועים גדולים ומשמעותיים ביותר אלה בתולדות העם היו מלווים בחטאים נוראים מצידם. לכן מתבקש לתהות: למה אלוהים ברך אותם על אף חטאיהם? מה הם עשו על מנת לזכות בניסים כה נפלאים ובחסד כה גדול?
לֹ֣א בְצִדְקָתְךָ֗ וּבְיֹ֨שֶׁר֙ לְבָ֣בְךָ֔ אַתָּ֥ה בָ֖א לָרֶ֣שֶׁת אֶת־אַרְצָ֑ם כִּ֞י בְּרִשְׁעַ֣ת ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ מוֹרִישָׁ֣ם מִפָּנֶ֔יךָ וּלְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְהוָה֙ לַאֲבֹתֶ֔יךָ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב (דברים ט 5).
אלוהים לא ברך אותם ולא הוריש להם את הארץ המובטחת כי הגיע להם! אלא בגלל רִשְׁעַ֣ת הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה הוא נתן לעם ישראל את הארץ במקומם, וכן על מנת לקיים את השבועה לאבות, לאברהם ליצחק וליעקב, להם הוא הבטיח לתת את ארץ כנען ולברך את צאצאיהם. היה זה חלק מהברית שלו עם האבות, ומה הוא ביקש מהם כתנאי למילוי הצד שלהם בברית?
וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ, לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֹ֤ת יְהוָה֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ (י 12–13).
לירוא את ה', ללכת בכל דרכיו, לאהוב אותו, לעבוד אותו בכל הלב ובכל הנפש, ולשמור את מצותיו ואת חוקותיו![1] או בקיצור: וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ (ו 5)!
בפסוקים הבאים בפרק י נאמר שאלוהים בחר לאהוב את האבות אף שלַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכָל־אֲשֶׁר־בָּֽהּ (פס' 14–15), מתואר בהם אופיו של אלוהים (פס' 17–18), עם ישראל נקרא לאהוב את הגר ובכך להידמות לה' (פס' 19), וכלולה בקטע זה תזכורת לעבוד את ה' ולזכור את הגדולות אשר עשה, ושהוא מגשים את הבטחותיו (פס' 20–22).
אמירה מעניינת ומשונה למדי משובצת בין הפסוקים האלה: וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד (פס' 16).
מילה היא אות הברית שאלוהים כרת עם אברהם, הברית שמבטיחה עתיד ונחלה גם לצאצאיו, כפי שראינו בפסוקים אלו בספר דברים. בבראשית כתוב: וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם. זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר. וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם… וְעָרֵ֣ל ׀ זָכָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִמּוֹל֙ אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָת֔וֹ וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּ֑יהָ אֶת־בְּרִיתִ֖י הֵפַֽר (בר' יז 9–11, 14).
המילה הייתה אות הברית בין אברהם וזרעו לבין אלוהים, לברית עולם. אם לא ימולו את בשר עורלתם של בניהם – הדבר ייחשב להם כהפרת הברית. כאן, בדברים פרק י, אלוהים מציב לפני עם ישראל דרישה משונה לצד הדרישות האחרות: למול את הלב! מה זאת אומרת? ברור לכולם שללב אין עורלה, ושבלתי אפשרי לבצע בלב את טקס המילה הנהוג מאז ימי אברהם.
ביטוי משונה זה חוזר עוד שלוש פעמים במקרא – פעם נוספת בספר דברים ופעמיים בספר ירמיה. נעיין כעת במקומות אלו על מנת להבין מה היא משמעותו של הביטוי הזה, למול את עורלת הלב.
דברים ל 6: וּמָ֨ל יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ.
בפסוק הזה אנחנו רואים שמילה של הלב אינה פעולה שאנחנו עושים לבנינו כמו ברית מילה, אלא אלוהים הוא שמל את לבבנו, כדי שנאהב אותו בכל לבבנו ובכל נפשנו. מדובר בפעולה רוחנית, ולא בפעולה פיזית שמבוצעת על הלב הפיזי שבאדם.
ירמיה ד 3–4: כִּי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָֹ֗ה לְאִ֤ישׁ יְהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלִַ֔ם נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר וְאַֽל־תִּזְרְע֖וּ אֶל־קוֹצִֽים, הִמֹּ֣לוּ לַיהוָֹ֗ה וְהָסִ֙רוּ֙ עָרְל֣וֹת לְבַבְכֶ֔ם אִ֥ישׁ יְהוּדָ֖ה וְיֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם פֶּן־תֵּצֵ֨א כָאֵ֜שׁ חֲמָתִ֗י וּבָעֲרָה֙ וְאֵ֣ין מְכַבֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶֽם.
כאן בפרק ד של ספר ירמיה, הציווי להימול לה' ולהסיר את ערלות לבבם בא לפני אזהרה מחמת ה' שתצא כאש, בעקבות מעשיהם הרעים. אך לפני כן ה' מצווה על אנשי יהודה וירושלים לחרוש שדה (נִ֥ירוּ לָכֶ֖ם נִ֑יר) ולא לזרוע במקום שבו צומחים קוצים (וְאַֽל־תִּזְרְע֖וּ אֶל־קוֹצִֽים). מה הכוונה? אולי לנו בעת המודרנית יש קושי מסוים להבין את המטפורה, אך סביר להניח שזה היה ברור למדי לכל השומע דאז. אם האדמה קשה, או מלאה בקוצים, אין טעם לזרוע בה זרעים טובים – הרי הזרעים לא יצליחו לצמוח על אדמה קשה טרם החרישה, ואם ייזרעו בין הקוצים, הם ייחנקו. באופן דומה ישוע משתמש באחד ממשליו המוכרים בתמונה זאת של זריעת זרעים בקרקעות שונות (מתי יג). האדמה הטובה מסמלת לב שמוכן לקבל את דבר ה', סר מרע ועושה פרי, לעומתה האדמה הקשה מסמלת לב קשה שדוחה את אלוהים. תרגום יונתן של ירמיה משקף פרשנות דומה לפסוק 4: תּוּבוּ לְפוּלְחָנָא דַייָ וְאַעְדוֹ רֶשַׁע לִבְּכוֹן… (שובו לעבודת ה' והסירו רשע לבבכם).
ירמיה ט 24–25: הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וּפָ֣קַדְתִּ֔י עַל־כָּל־מ֖וּל בְּעָרְלָֽה, עַל־מִצְרַ֣יִם וְעַל־יְהוּדָ֗ה וְעַל־אֱד֞וֹם וְעַל־בְּנֵ֤י עַמּוֹן֙ וְעַל־מוֹאָ֔ב וְעַל֙ כָּל־קְצוּצֵ֣י פֵאָ֔ה הַיֹּשְׁבִ֖ים בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֤י כָל־הַגּוֹיִם֙ עֲרֵלִ֔ים וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל עַרְלֵי־לֵֽב.
אלוהים מזהיר כי יבואו ימים שבהם הוא יפקוד (יעניש, יטפל בהם) עַל־כָּל־מ֖וּל בְּעָרְלָֽה – כלומר כל מי שנימול באופן פיזי, דהיינו עם ישראל – אך בפסוק הבא הוא מכריז שכל הגויים ערלים, ושכל בית ישראל ערלי-לב! הדין חל על שניהם, הרי בעיני ה' שניהם ערלים וראויים לעונש.
אם כן, אלוהים מצווה על עם ישראל שעליהם להימול בלב. ובעצם, אלוהים אומר שהוא זה שמל את הלב, ושמילת הלב היא החלפת הלב הקשה, העורף הקשה, בלב שמוכן ורוצה ללכת בדרכי אלוהים. אם אנחנו רק יודעים וזוכרים מי הוא אלוהים ואת מה שהוא עשה, אך לא מוכנים לשנות את הלב על מנת ללכת אחרי אלוהים גם עם הלב – אנחנו "ערלי-לב" ולא רצויים לפניו. אלוהים דורש אמונה אמיתית בו, כמו אמונתו של אברהם: וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה (בראשית טו 6).
[1] ליראה, לאהבה = כלומר: לירוא, לאהוב. צורה זאת הינה וריאציה של שם הפועל בבניין קל שמופיעה לעיתים עם פעלים מסוימים בלשון המקרא.
