דברים

אין עוררין על החשיבות של שירת האזינו (דב' לב 1­-43). זהו החלק היחיד בתנ"ך שבו הכתוב עצמו מצווה על בני ישראל ללמוד אותו בעל פה:  וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֙עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (דב' לא 19). אלוהים אומר שהשירה הזאת מתפקדת כעד. על מה היא מעידה?

בין כל הדינים, ההוראות וההנחיות בפרשת "כי תצא" בולט הדגש על אחריות אישית ועל הקשר בין הפרט ומעשיו לבין הכלל של הקהילה. בפרשה הקודמת הובלטה האחריות של ההנהגה. ניתן היה לחשוב שכל האחריות מוטלת על ההנהגה. אבל לא כך הדבר. באופן חד וברור עולה מן החוקים השונים בפרשת "כי תצא" כל אחד באופן אישי נושא באחריות. רוב החוקים מתייחסים לשני דברים…