תקופה קשה בחיים? דיכאון?
קבלו עצות פרקטיות מאישה שעברה כמה משברים רציניים בחיים – רות המואבייה
הפסיכולוגיה של היום על רוב מונחיה מבוססת בראש ובראשונה על הספרות הקלאסית היוונית. המילה נפש (psyche) היא יוונית. המושגים הידועים כמו תסביך אדיפוס, תסביך אלקטרה ונרקיסיזם מקורם במיתוסים היווניים שהם טרגדיות שמסתיימות לרוב במוות או בהתאבדות… אין ספק שהיצירות האלה מעלות את הבעיות המאתגרות ביותר אך הן לא מציעות פתרונות של ממש. כמו שהיטיבו להגדיר זאת ד"ר מתיו ב' שוורץ וד"ר קלמן י' קפלן בספרם "פסיכולוגיה וייעוץ בעזרת סיפורי המקרא" (2009), "לפילוסופיה הזאת אין חזון של גאולה". לעומת זאת הסיפורים המקראיים, קשים ככל שיהיו, מביאים תקווה ואופטימיות. הפילוסופיה היוונית מחפשת דרכים להשתחרר מהגורל הפטאלי אפילו בדרך הקיצונית ביותר, לעומת זאת התורה מציעה "ובחרת בחיים" ומלמדת איך לחיות לצד הבעיות, להתמודד איתן ולקדש את החיים; לזכור שאחרי החורבן והגלות תבוא הגאולה והשיבה.
"בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה" (תהלים ל' ו')
"כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה" (ירמיה כ"ט י"א)
מגילת רות היא דוגמה מצוינת לסיפור עם תקווה. מגילה זו בדרך כלל מעוררת דיון על מיהו יהודי וכיצד מצטרפים אל העם היהודי. זהו דיון חשוב ביותר וראוי לעסוק בו בהרחבה, אך לא פחות מעניין הסיפור האנושי שבמרכזו משפחה שעברה את כל הטלטלות הדרמטיות האפשריות – משבר כלכלי ובעקבותיו רילוקיישן לחו"ל, הרחק מהמולדת, מוות של ראש המשפחה ושל שני הבנים, שהותירו אחריהם את אימם ושתי כלות לא יהודיות ללא ילדים, ללא המשכיות, ללא פרנסה, ללא עתיד… הסיפור מתמקד באחת הכלות בשם רות שמקבלת החלטה משונה בלשון המעטה אך גורלית – לוותר על שאיפותיה האישיות ולהקדיש את חייה לליווי חמותה נעמי לארצה ולטיפול המסור בה. רות היא אישה מואבייה שהיו לה כל הנתונים ההתחלתיים הגרועים ביותר להצלחה בחברה הישראלית של אותה תקופה[1] – לא יהודייה (ולא רק גויה, אלא מהעם המואבי שהתורה אוסרת לקבל אותם לחיק העם היהודי. ר' דברים כ"ג ד'), זרה, אלמנה חשוכת ילדים, ענייה, המפרנסת היחידה של חמותה הקשישה. היו לה סיבות רבות לשקוע ברחמים עצמיים ולבכות את נעוריה האבודים. בשונה מחמותה נעמי שאיבדה כל טעם בחיים (הטעם היחיד שסיכם את מהות חייה היה טעם מר) וראתה לנגד עיניה רק את יד ה' המענישה. נעמי לא הייתה מסוגלת לראות שום דבר חיובי (בדומה לרוב האנשים שסובלים מדיכאון) כי הכאב מאובדן בעלה ובניה גרם לה להתרכז אך ורק בעצמה וברגשותיה:
כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד
כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וה' עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.
היא לא מצליחה לראות את האוצר המהלך שלידה – את הכלה שלה שמוכנה ללכת אחריה באש ובמים ונשבעה "כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". היא גם לא מצליחה לראות ברכה מיוחדת בכך שהן שבות לארץ ישראל דווקא "בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" – תקופה שבה לפי החוקים הסוציאליים של המקרא כמו "לקט", "שכחה" ו"פאה" מובטחת הפרנסה של כל גר, יתום ואלמנה בישראל שמוכנים לצאת לעבוד בשדות.
גם רות לא מרשה לעצמה לשקוע במחשבות על מר גורלה. יש לה משימה חשובה לבצע – לדאוג לחמותה. היא לא מהססת לרגע ומייד עם הגעתן לבית לחם בתחילת פרק ב' היא יוצאת לעבוד בשדה: "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים-אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו". זהו מעשה אמיץ לצאת לסביבה גברית שבנוסף די עוינת לזרים (ראיה לכך בהמשך הסיפור כשבעל השדה בועז מצווה על הקוצרים לא לפגוע ברות). הפעלים שחוזרים על עצמם במגילה הם "ללכת" ו"לשוב". הפעילות, האקטיביות, מאוד מאפיינות את רות. היא לא יושבת בחיבוק ידיים, היא קמה, היא הולכת, היא עושה צעדים. היא חרוצה מאוד ועל כך מדווח האחראי על הקוצרים לבעל השדה שבו עובדת רות:
ו וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים–וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב ז וַתֹּאמֶר אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים;
וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה-זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט.
רות חדורת מטרה ולמענה היא עובדת קשה מהבוקר כמעט בלי הפסקה.
נמשיך לעקוב אחרי סיפורה של רות המואבייה במאמרים הבאים, ובינתיים נסכם את מה שניתן ללמוד על התנהלותו של אדם שמתמודד עם משברים קשים בחיים:
- לא לשקוע ברחמים עצמיים (בדומה לרות שבוחרת לא להתרכז בצרות שלה ולא לבכות בבית על נעוריה האבודים).
- לא להתרכז רק בבעיות שלך אלא לחפש מטרה, למשל לדאוג למישהו אחר במצוקה שזקוק לעזרה יותר ממך (בדומה לרות שדאגה לנעמי שהייתה גם זקנה וגם איבדה בעל, בנים, מעמד וכו') – המלצה טובה ללכת ולהתנדב!
- לנסות למצוא את הדברים החיוביים שעדיין נותרו (בניגוד לנעמי שחשבה שהיא חוזרת ריקה ולא הייתה מודעת לכך שכלתה רות שמלווה אותה היא ממש אוצר מהלך, וגם לא שמה לב שהיא חוזרת בעונה הכי טובה לעניים – עונת קציר השעורים).
- להיות פרואקטיבי (הדבר הקשה ביותר לאדם בדיכאון) – לא לחשוש מהסביבה אלא לעשות צעדים ולו קטנים כמו לצאת מהבית, להעסיק את עצמך בספורט, בתחביבים, בעבודה למען אנשים אחרים (בדומה לרות שלא יושבת בחיבוק ידיים אלא יוצאת לשדה).
רוצים עוד טיפים? יבואו בהמשך…
[1] לפי המחקר המודרני מגילת רות נכתבה בתקופת שיבת ציון כמגמה האלטרנטיבית המאפשרת קליטת נשים נוכריות בניגוד לדחייתן לפי הרפורמה המתוארת בספר עזרא. המגילה מציגה את סבתא רבתא של דוד המלך וממנה עולה שהוא צאצא של אישה מואבייה. גם אם המגילה באמת הועלתה על הכתב בתקופה מאוחרת זו ושוכתבה לצרכים של הדור השב לציון, אין סיבה שלא להניח שלסיפור זה יש גרעין קדום. בכל מקרה, כותב המגילה עצמו רצה שנבחן את היצירה לאור תקופת השופטים: "וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (פרק א'). הכרת התקופה הזו עשויה להועיל לנו בהבנת המסרים הטמונים במגילה. לאורה ניתן להעריך עוד יותר את התנהגותם הנעלה של גיבורים כמו בועז ורות שמגלים אמפתיה לאנשים, יחס אנושי לזרים וסטנדרטים מוסריים גבוהים ביותר שעושים תיקון ממשי להתנהגותם של גיבורים רבים בספר שופטים שפעלו לפי העיקרון "איש הישר בעיניו יעשה" (למשל בסיפור הידוע על פילגש בגבעה).
