"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה… וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃ וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת… וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד 1, 9-8, 31). המכשול הגדול ביותר של ישראל לחירות לא היה אכזריותם של יועצי פרעה או אכזריותם של חייליו, שהרגו את תינוקותיהם התמימים, אלא חוסר אמונתם באלוהי ישראל ובגואל ששלח. אולם בקטע לעיל רואים אלוהים סבלני ומתמיד, שעל-מנת לקיים את כל הבטחותיו, מוכן ומסוגל להשתמש בכל אות העומד לרשותו במטרה להתגבר על חוסר אמונתם. וזהו, חברים יקרים, אולי השיעור הכי גדול ומעודד של חג הפסח. אלוהים בסופו של דבר יכבוש את לב עמו כך שיאמינו בו ובמי ששלח. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת־הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת־יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד 31). "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת־דִּבְרֵי הָעָם אֶל־יְהוָה" (שמות יט 9).

המודעות לקדושתו של ה' – פרשות תזריע ומצורע
פרשות תזריע ומצורע – ילדים בישראל לומדים לכבד ימים מסוימים (ימי חג, ימי זיכרון) ומתבקשים ללבוש בהם חולצה לבנה. המנהג הזה מלמד בעזרת אמצעי חזותי על ייחודם של אותם הימים ועל כך שיש לכבד יום זה ולהתייחס אליו ברצינות. ניתן לומר שבדומה לכך, גם אלוהים ביקש ללמד את עם ישראל להתייחס בכבוד לשכינתו בקרבו…