פרשת כי תבוא: דברים כו 1 – כט 8
ברית היא הסכם בין שני צדדים. בתנ"ך מוזכרות כמה בריתות. "הברית בין הבתרים" שאלוהים כרת עם אברהם נקראת כך משום שבימי אברהם ברית מחייבת נכרתה כאשר הצדדים עברו בין נתחים מבותרים של חיות. במקרה של הברית עם אברהם, רק אלוהים עבר בין הבתרים בתנור עשן ולפיד אש שסימלו את נוכחותו (בר' טו 1-21). הווה אומר, אלוהים התחייב חד צדדית לקיים את הבטחותיו לאברהם.
עכשיו, טרם הכניסה לארץ, נכרתת עוד ברית, מעין חידוש של ברית סיני (דבר' כח 69). ועכשיו העם התחייב מצדו, ואלוהים הבטיח להם ברכה אם יעמדו בהתחייבויות שמוטלות עליהם במסגרת הברית – אך גם תוצאות נוראות אם לא יקיימו את חלקם.
בראש ובראשונה היה חשוב שעם ישראל יכיר בכך שאלוהים הוא אשר הכניס אותם לארץ ונתן להם את הכול. לכן פותחת הפרשה בהוראה לקחת מראשית כל פרי האדמה ולהביא לה' מתוך הוקרה על שהוציאם ממצרים והוריש להם את הארץ (כו 1-11). אלוהים חפץ שבסיס חיינו יהיה ההכרה בכך שהוא בוראנו, המושיע היחיד, ומקור כל הטוב שיש לנו.
ההוראה השנייה היא לעזור לחלשים בחברה: הלוויים, אשר שירתו את ה' ואת העם ולא הייתה להם נחלת אדמה להתפרנס ממנה, הגרים, היתומים והאלמנות. מוטל על העם לכלכל אותם (כו 12-15). ליבו הרחום והאוהב של אלוהים נגלה בעדיפות הגבוהה שהוא נותן למצווה הזאת. האם החיים שלנו משקפים את הדאגה הזאת לזולת?
עם ישראל נקרא לכתוב עם היכנסו לארץ את דברי התורה על אבנים גדולות המסוידות בסיד, להציב אותן על הר עיבל ושם להעלות על מזבח עולות לה', לזבוח שלמים ולאכול בשמחה לפני ה' (כז 1-8). עליהם לשמוח כי ה' דיבר, וכי עתה הם מתחילים את החיים בארץ המובטחת.
בנוסף, העם נצטווה להתחלק לשתי קבוצות, שאחת עומדת על הר גריזים ומכריזה ברכה על העם והשנייה על הר עיבל ומכריזה על קללה שתבוא על ראש מי שלא יציית למצוות התורה (כז 12-13). הקללה באה בהצהרת "ארור" החוזרת 12 פעמים (כז 14-26). מילה זו מזכירה את דברי אלוהים כתוצאה מחטא האדם בגן עדן (בר' ג 14, 17; ה 29). נראה בפרשות הבאות עוד זיקות בין הפרקים האחרונים של ספר דברים לבין תחילת ספר בראשית ונחשוב על משמעות הקשר הזה.
אלוהים הוציא את בני ישראל משעבוד במצרים והכניס אותם לארץ כדי שיתהלכו בדרכיו ויהיו עם קדוש העושה את רצונו. כל עוד ימשיכו לשמוע לו, לירוא אותו ולעבוד (לשרת) אותו, הוא ייתן עליהם את ברכותיו (כו 16-19). אבל מודגש מאוד שאם לא יעשו זאת, יבואו עליהם מכותיו. והנה ב-12 הצהרות ה"ארור" הדגש מושם על חשיבות הנאמנות לה', חשיבות הדרך שבה מתייחסים להורים ולזולת בכבוד, בחסד ובאהבה, וחשיבות הטוהר המיני האישי ובתוך המשפחות. הדברים האלה מייצגים את לב ליבו של האופי שאלוהים חפץ שיהיה לעמו בזמן מגוריו בארץ שהוא נותן להם.
בברית החדשה נאמר דבר שמגלם את הנאמר כאן. באיגרת יעקב המאמינים בישוע נקראים להיות "עושי הדבר ולא רק שומעיו, פן תרמו את עצמכם" כי מי שאינו רק משקיף בתורה ושומע ושוכח, "אלא עושה בפועל – איש זה מבורך יהיה במעשהו" (יעקב א 22, 25). בהמשך כתוב, "זאת היא עבודת אלוהים טהורה ותמימה לפני אלוהים אבינו: לפקוד את היתומים והאלמנות בצרתם, ולהישמר נקי מטומאת העולם" (פסוק 27).
חשוב לשאול את עצמנו, במיוחד כאן בארץ ישראל בימים האלה, שאלה אישית שרלוונטית לכל אחד בפרט וגם לנו ביחד: האם ההתנהגות שלי (שלנו) תואמת את ההתנהגות הרצויה בעיני אלוהים לפי הפרשה, ויש ברכה לצידה?
